הפלסטיק במגזר החקלאי  – הבעיה והצורך בפתרון

 

המגזר החקלאי צורך כ-35 אלף טון פלסטיק חקלאי בשנה, כ-8% מכלל צריכת הפלסטיק בישראל העומדת על כ- 450 אלף טון בשנה (נתוני המשרד להגנת הסביבה). מתוך כמות זו, כ-3,000 טון ממוחזרים (כ-10% תואם נתונים עולמיים). כמות דומה, כ-10% (נתוני 2012) מושלכת לשטחים הפתוחים, גורמת למפגעים נופיים, נשטפת עם הגשם לנחלים ולים וגורמת לנזקים לחי ולצומח, או מועלת באש וגורמת למטרדי ריח, לשחרור חלקיקים החשודים כמסרטנים ולסכנת שריפות. אריזות של חומרי הדברה וחומרי דשן המושלכות לסביבה גורמות לזיהום קרקע ולזיהום מקורות מים, להרעלת בני-אדם ובעל-חיים ולמפגעים נופים ואסטטיים. בסוף מסעה מגיעה פסולת הפלסטיק לים. יתרת הכמות כ-80% מוטמנת במטמנות האשפה.

אמנם השימוש בפלסטיק בחקלאות מסייע להגדלת התפוקה, לחסכון במים (קישואים 38%, מלפפונים 48%, בננות 10%), לחסכון באנרגיה ומסייע להפחית את השימוש בחומרי הדברה (קישואים 13%, בננות 27%, מלפפונים 12% ועגבניות 35%), אך תפוצתו הרחבה ואי-הטיפול הנכון הופכים אותו למטרד סביבתי קשה בארץ ובעולם כולו שלפי שעה טרם מצא לה פתרון.

לשימוש בפלסטיק במגזר החקלאי שורה של מאפיינים המבדילים אותו מיתר השימושים: השימוש הוא לרוב חד-פעמי, בדרך-כלל לגידול אחד (גידולי השדה חד שנתיים מהווים 75% משטח הקרקע החקלאית המעובדת), אפשרויות השימוש החוזר מצומצמות, קיימת אי-בהירות בשאלת האחריות לאיסופו (החקלאי, המועצה, הממשלה?).

תזכיר חוק להסדרת הטיפול בפסולת חקלאית, התשע"ג-2012 שניסה לקבוע הסדרים לעניין הטיפול הסביבתי בפסולת חקלאית לא צלח מאחר, ובין השאר, הטיל את כל האחריות לטיפול בפסולת על החקלאים ועל המועצות האזוריות. אי-בהירות קיימת גם בשאלת האחריות: בעוד שבנושא הפסולת הביתית והתעשייתית קיימת אחריות יצרן ואחריות צרכן (חוק האריזות וחוק הפיקדון) הכוללים תמריץ כלכלי וקנסות על אי-עמידה ביעדים. חוקים אלה אינם חלים על הפלסטיק החקלאי, מכאן שהחקלאי הוא האחראי הישיר לפלסטיק ואילו ליצרן אין שום סוג של אחריות.

גם המיחזור נתקל בקשיים רבים. אמנם חלק מצנרת הפלסטיק וחלק מיריעות הפלסטיק ממוחזרים, אך מדובר בעיקר באזורים שבהם פסולת פלסטיק רבה. החקלאים מפנים את יריעות הפלסטיק על חשבונם לאתרי ריכוז שבהם דחסנים (עלויות השינוע  עומדות על 230 שקל לטון באזור הקרוב לתחנת מעבר ו-500 שקל לטון באזור מרוחק). החבילות הדחוסות מיוצאות לרוב לחו"ל. יש לציין, כי בעקבות הודעת ממשלת סין לפיה תאסור יבוא פלסטיק, עתידו של היצוא לוט בערפל. מכאן, שלמרבה הצער, הטמנה או השלכה לשטחים הפתוחים צפויה להיות הפרקטיקה המקובלת ביותר לטיפול בפסולת הפלסטיק בארץ ובעולם.

מה צריך לעשות?

  • לאתר את הכשלים התפעוליים והרגולטוריים הגורמים להשלכת הפלסטיק: העדר תחנות מעבר, העדר פתרונות זמינים והעדר מודעות.
  • להכניס גם את היצרנים למשוואת המחזור כחלק מאחריותם לאריזותיהם – באחריות המשרד להגנת הסביבה
  • לשפר את נגישות החקלאים לאתרי האיסוף- באחריות משרד החקלאות.
  • לאכוף את החוק על משליכי פסולת פלסטיק לאתרים לא מורשים ועל שורפי פסולת פלסטיק – באחריות המשרד להגנת הסביבה והרשויות המקומיות.
  • לאמץ תחליפים לפלסטיק שפותחו בעולם. מגשי נייר במקום מגשי פלסטיק וקוביות אדמה SOIL BLOCKS לגידול שתילים צעירים.
  • לפתח כלים חדשים לצמצום השימוש ומיחזור. לדעת "צלול" באם תתעורר דרישה ציבורית ורגולטורית, החקלאות תמצא פתרונות לצמצום השימוש ותחליפים. בין השאר באמצעות "חקלאות מדייקת" שתכליתה אופטימיזציה של שיטות הגידול במטרה ליצור יעילות כלכלית וסביבתית.

 שיפור הנגישות לאתרי איסוף, אימוץ שיטות קיימות ופיתוח שיטות חדשות, יגרמו לצמצום השלכת פסולת הפלסטיק, לצמצום המפגעים הנופיים ואסטטיים, ימנעו פגיעה בנחלים ובבעלי-החיים, ימנעו פגיעה והשחתה של מי התהום וימנעו פגיעה בסביבה הימית  בה הוא מתפורר למיקרופלסטיק הגורם לנזקים קשים לחי ולצומח. אי השלכת פלסטיק לסביבה ימנע את נגע השריפות הגורם לעשן, לריחות רעים, לזיהום אוויר ולפליטת מזהמים החשודים כמסרטנים.