"צלול" לראשי רשויות החוף: בצעו פעולות מנע לפני הגשם במטרה למנוע הצפות וזיהום הים

עמותת צלול פנתה לראשי רשויות החוף בבקשה לבצע פעולות מנע לפני הגשםבמטרה למנוע הצפות ונזקים ובעיקר למנוע הזרמת מי נגר מזוהמים לנחלים ולים. הדברים אמורים במיוחד לנגר שלפני הגשם הראשון הנושא עמו זיהום רב, שהצטבר בכבישים ובשטחים הפתוחים במהלך חודשי הקיץ, ואשר גגורם לפגיעה קשה בנחלים ובים ולסגירת החופי רחצה.

פעולות לטווח המידי (לפני הגשם ולאחר הפוגות ארוכות בין גשמים)

  1. ניקוי תעלות הניקוז והקולטנים מפסולת שהצטברה במהלך הקיץ – בקבוקים, כוסות, אריזות מזון, שאריות מזון, מגבונים, פקקים, פגרי בעלי חיים ועוד. ניקוי זה ימנע את סתימת הקולטנים והצפתם בעקבות הגשם.
  2. ניקוי קפדני של הרחובות באמצעות טאטוא ואיסוף של אשפה עד רמת בדלי סיגריות ופקקי בקבוקים, הפרשות בעלי חיים ופסולת מוצקה – אי איסוף הפסולת תגרום לסתימת הקולטנים ולהסעת הזיהום לנחלים ולים.
  3. עריכת ביקורות במקומות המועדים לזיהום: אזורי תעשייה, מוסכים ותחנות דלק, ודרישה לנקותם לפני הגשם.
  4. ניתוק מרזבים – אכיפת התקנות המחייבות את ניתוק המרזבים ממערכות הביוב כדי למנוע כניסת גשם.
  5. בקשה מהתושבים לנקות מרזבים ולנתב את המים לגינה במקום למדרכה או לכביש.
  6. ניקוי החופים המוכרזים והלא מוכרזים כדי למנוע את הסעת הפסולת, בעיקר פסולת פלסטיק, לים.

פעולות לטווח הארוך

  1. הפרדה מוחלטת בין מערכות הניקוז למערכות הביוב – חדירת מי נגר למערכת הביוב גורמת לפריצת ביוב מהצינורות ולתקלות במכונים לטיהור שפכים בעקבות הצפת המערכת במים.
  2. הקמת מתקנים לתפיסת הפסולת בפתחי הנקזים העירוניים – יש צורך לרוקן את המתקנים בעקבות הגשם.
  3. הקמת תחנות שאיבה במקומות המועדים לחדירת ביוב, והפניית המים למכוני הטיהור (מט"ש).

פעולות לטווח הארוך

  1. תכנון שכונות חדשות תוך התחשבות בנושא הנגר – שיתוף יועץ הידרולוגי ויועץ נוף בשלב התכנון.
  2. מתן היתרי בנייה לשכונות חדשות ומתחדשות רק באם הן כוללות פתרונות לצמצום הנגר ולשיפור איכותו.
  3. סלילת כבישים ומדרכות בחומרים מחלחלים.
  4. הקמת גינות קולטות גשם, פארקים קולטי גשם, ביופילטרים ומתקנים לאיסוף מי גגות ברחבי העיר ועידוד הציבור לקלוט מי נגר בגינות פרטיות ובגינות של בניינים.
  5. פרסום הפעולות בתקשורת במטרה להסביר לציבור את חשיבות הטיפול בנגר העירוני, החיסכון במשאבים שהוא גורם והחשיבות שבטיפול לנחלים ולים.

חוות דעת מומחים לעניין הצורך להרחיק את האסדה ללב ים

 

מכתב פרופ' ברודאי ופרופ' דיין ליו"ר הכנסת דיון דחוף בוועדת פנים וסביבה

מיקום אסדות תשתיות ראייה ביטחונית מורחבת

Steiner Opinion 07-15-18 – חוות הדעת של פרופ' שטיינר

18-8-2018 האם חסר גז לייצור חשמל? 

חוות הדעת של שר הביטחון לשעבר, רא"ל (בדימוס) משה יעלון

 

"צלול" בהפגנה הסביבתית הגדולה ביותר: המחדל נובע מכשלים בתכנון ובסדרי עדיפויות מעוותים של משרד האנרגיה

דברים שאמרה מנכ"ל צלול, מאיה יעקב, בעצרת  של ארגון "שומרי הבית, לה היו שותפים עמותת צלול, מגמה ירוקה, שומרי הבית וארגונים נוספים למען הרחקת אסדת הטיפול של לוויתן למרחק 120 קמ' מהחוף.

בעצרת הופיעו הדג נחש, אברהם טל, עברי לידר ואחרים.

"מרגש להיות אתכם הערב, בהפגנה הסביבתית הגדולה אי פעם בישראל!

התכנסנו הערב בדרישה להרחקת האסדה מהחוף, ובמאמץ למנוע את הפקרת הים והחופים בקידוחי גז ונפט בלתי אחראיים. זהו מחדל, שנובע מכשלים בתכנון ובסדרי העדיפויות המעוותים של משרד האנרגיה, שמעדיף את טובת חברות הגז על טובת הציבור, בריאותו וזכותו לים נקי.

משרד האנרגיה מנהל את הקידוחים בים באופן אנטי-סביבתי בוטה ופושע, שמונע מהמשרד להגנת הסביבה למלא את תפקידו בלב ים, מונע מהציבור מידע על דליפות ומונע מהציבור לקחת חלק בהליכי התכנון, כנהוג ביבשה. כל זאת, בלי שישראל ערוכה לטיפול באירועי דליפה בים. חסרים צוותים מיומנים, ציוד חירום ותחנות חירום לאורך החופים.

לא כך מנהלים תעשייה כל כך מזהמת ומסוכנת!

כשלי תכנון דומים, מתוך אותו סדר עדיפות מעוות, הפעם בהובלת משרד האוצר, אנחנו מוצאים גם בתחום הבינוי המואץ, שמקודם באגרסיביות, תוך הרס הסביבה העירונית והבין-עירונית כאחד, באופן שיגרום לעליית טמפרטורות בערים, לזיהום אוויר, בזבוז מים, זיהום הים והנחלים, לפקקי תנועה שרק ילכו ויתארו, ולפגיעה חמורה באיכות החיים במדינת ישראל. איחוד הכוחות בין "שומרי הבית" ל"בינוי שפוי", ולמאבק תושבי חיפה כנגד התעשייה המזהמת, מחבר בין עשרות אלפי אזרחים מכל הארץ, שנלחמים במאבקים דומים במהותם.

עד היום, נהגו בכם כ"הפרד ומשול", כל מקום כסיפור בפני עצמו, ביטלו מאבקים, כ"אינטרסנטים".

לא עוד!

האינטרס היחיד שלנו הוא הגנה על הארץ, על הסביבה ועל הבריאות שלנו.

כל המחאות נובעות מאותו כשל תכנון וממשל, שמזניח את קשר הבריאות והסביבה.

במדינה קטנה כמו ישראל, שתוך כעשור צפויה לעבור את ה-16 מיליון תושבים, כל אחד נמצא ליד מפגע סביבתי כלשהו.

לכן, חובה על המדינה לנהל את הפיתוח בתחומי האנרגיה, הבינוי והתעשייה מתוך הקפדה יתרה על הגנת הסביבה, כטיפול מנע נגד שורת מחלות, מסרטן, דרך מחלות לב וריאה, ועד עכברת וקדחת הנילוס – כולן מחלות הקשורות בסביבה, שאפשר למנוע.

במקום זאת, המשרד להגנת הסביבה מוחלש, חסרים לו סמכויות, תקציבים ומאות אנשי מקצוע, הדרושים ליצירת הרתעה ראויה.

ישראל נמצאת בצומת דרכים היסטורי, הארץ משנה פניה ותכניות הפיתוח הגרועות שמקודמות היום בים וביבשה ישפיעו על חיינו מהיום ואילך.

עוד לא מאוחר לעצור את האסון.

יחד, הציבור וארגוני הסביבה, יכולים להוביל לשינוי.

החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין אמנם במחלוקת אתנו בשאלת מיקום האסדה, אבל הם המובילים את הגנת האינטרס הציבורי והסביבתי ברוב המכריע של ועדות התכנון ובחקיקה.

בלי ארגוני הסביבה המצב יכול היה להיות כבר הרבה יותר גרוע.

חשוב שנפעל יחד, בחזית אחידה, ולמקד את הזעם והאנרגיות במשרדי הממשלה הרלוונטיים, בראשי הערים ובבעלי ההון שמתנהלים בציניות ובשקרים.

סביבה נקייה כמפתח לחיים בריאים צריכה להיות משימה של כל נבחרי הציבור מימין ומשמאל, בשלטון הארצי והמקומי כאחד.

בקרוב בחירות לרשויות המקומיות. לכו להצביע! העדיפו מועמדים שמדברים על בינוי שפוי ועל פיתוח ששם את הציבור והסביבה בראש סדר העדיפויות.

הבטיחו איכות חיים טובה לנו, לילדינו ולדורות הבאים".

 

חוות דעת מומחים לעניין הצורך להרחיק את אסדת הגז.

תקשורת:

http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-659402

https://www.haaretz.co.il/news/education/1.6434477

https://www.kan.org.il/item/?itemId=37583

 

חגים ללא פלסטיק

החגים עלינו לטובה הם הזדמנות מצויינת להשליך הרגלים ישנים ולרכוש הרגלים חדשים. בראש ובראשונה להיפטר מערמות הפלסטיק שסובבות את חיינו ולהמיר אותן בחומרים טבעיים. טוב לסביבה, טוב לבריאות וגם טוב לכיס.

הערות "צלול" לוועדת אדירי: "יש להקפיא את חלוקת זכיונות הפקת הגז לחמש שנים"

‏‏

 הערות לדו"ח הביניים של הצוות המקצועי ("ועדת אדירי") לבחינה תקופתית של המלצות הוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל[1]

נראה שהצוות המקצועי עשה עבודת סקר נרחבת הכוללת ממצאים מעניינים חשובים וכתב דו"ח ביניים מעניין. עם זאת, מספר הערות.

 מדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח מאגרי גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים

לפי דו"ח אדירי: "הצוות המקצועי מבקש לאזן בין הצורך ביתירות, ביטחון אנרגטי ותחרות במשק הגז הטבעי, לבין הרצון לעודד כניסת משקיעים לפעילות במקטע החיפוש וההפקה של גז טבעי, כדי להאיץ את פיתוח מאגרי גז טבעי".

וכן נכתב בדו"ח: "על מנת לעורר את הפעילות במקטע החיפוש וההפקה יש לבדוק מהן הסיבות שהובילו לאי ביצוע הקידוחים, ולהמשיך במדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים."

אין הסבר ברור מדוע צריך לעורר את הפעילות במקטע החיפוש וההפקה ומדוע להמשיך במדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים.

אין בדו"ח הסבר מדוע צריך לעודד כניסת משקיעים לפעילות במקטע החיפוש וההפקה של גז טבעי, מדוע צריך להביא לפיתוח מהיר של מאגרי גז טבעי.

 חובת החיבור למשק המקומי

צוות אדירי מקדיש לנושא פרק שלם (5).

בתקציר המנהלים נכתב: "בנוגע להגדלת ההיצע ועידוד התחרות, הוצג בפני הצוות המקצועי חשש ממשי כי חובת החיבור מהווה חסם משמעותי לכניסה להשקעות בחיפוש גז טבעי בישראל.

העלויות הכלכליות והקשיים התכנוניים והסטטוטוריים הנוספים שחובת החיבור למשק המקומי מטילה על היזמים, יוצרות אפקט מצנן מקדים לחיפוש שדות גז טבעי ופיתוחם. משכך, חובת החיבור הגורפת למשק המקומי פוגעת בתחרות כיוון שהיא יוצרת חסם כניסה משמעותי להשקעות בתחום."

ובסעיף 5.3 נכתב: "מהתגובות במהלך תקופת ההליך [התחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל], ומניתוח תוצאות ההליך שבוצע ביחידת הממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה, עולה כי חובת החיבור למשק המקומי ושאלת שיווקו של הגז הטבעי היו גורמים מרתיעים להגשת הצעות לקבלת רישיונות חדשים. משיחות שערכו עובדי יחידת הממונה על ענייני הנפט עם משקיעים פוטנציאליים חדשים עולה שמשקיעים רבים מניחים כי השוק המקומי רווי בשל מאגרי הגז הטבעי המפיקים ואלה שבשלבי פיתוח [הדגשה שלנו], וכי במצב בו קיימת חובת חיבור למשק המקומי, פיתוח שדה קטן או בינוני עלול, בסבירות גבוהה, להיות לא כלכלי."

"חוסר הכלכליות נובע הן בשל עלות החיבור למשק המקומי והן בשל הקושי הרב לשווקו במשק ישראלי."

המסקנה של צוות אדירי: "שמיעת עמדות אלה מחזקת את המסקנה של הצוות המקצועי שהוזכרה לעיל כי נכון לעת הזו חובת החיבור למשק המקומי מהווה חסם לכניסה להשקעות בחיפושי גז בישראל."

ואכן אחת ההמלצות של הצוות היא לבטל חובה זו: "הצוות המקצועי מציע לצמצם את חובת החיבור של כל שדה למשק המקומי, על מנת לעודד חיפוש ופיתוח של מאגרים קטנים ובינוניים, דבר אשר יביא להגדלת היתירות, וכן לעידודה של תחרות בטווח הארוך".

אלא שבלי חובת חיבור של כל שדה מפיק למשק המקומי, לא תושג המטרה של הגדלת ההיצע ועידוד התחרות.

אם, כפי שצוות אדירי ממליץ, מאגרים קטנים ובינוניים עד  50 BCM יהיו פטורים מחובת החיבור למשק הגז הישראלי, לא ברור איך זה יביא להגדלת היתירות ולתחרות.  

יש כאן דבר והיפוכו, הצוות המקצועי מציע לצמצם את חובת החיבור של כל שדה למשק המקומי, ובאותו הזמן מציין כי ישנו חשש לבעיית אספקה ברמה השעתית במחצית העשור 2030-2040 וכי יש חשיבות רבה לעודד חיבור מאגרים נוספים למשק המקומי עד למועד זה.

ביטול או צמצום חובת החיבור של כל שדה למשק הישראלי משמעותם שהשדה יפותח, אם יפותח בכלל, בעיקר לצרכי ייצוא. אך צוות אדירי לא דן כלל בשאלה אם יש אפשרות או כדאיות כלכלית לפתח מאגר גז בלי חוזי מכירה ארוכי טווח לייצוא או לשוק המקומי הרווי (להלן סעיף 4).

 מאז שנת 2013 לא בוצע אף לא קידוח חיפוש אחד בשטח הימי של ישראל, וההליך התחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל נכשל

הדו"ח מציין כי מאז שנת 2013 לא בוצע אף לא קידוח חיפוש אחד בשטח הימי של ישראל. בשנים אלו נקדחו קידוחי חיפוש בשטח הימי של מדינות שכנות והתגלו תגליות משמעותיות. בחלק מתקופה זו, במהלך 4 שנים, עד ה-15 לנובמבר 2016, השטח הימי היה סגור לקבלת רישיונות חיפוש חדשים. בתאריך זה, פתח שר האנרגיה חלק מהשטח הימי לקבלת רישיונות, במסגרת הליך תחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל. ההליך ננעל כעבור שנה, ב-15 נובמבר 2017. שם קידומו של ההליך נערכו מספר סבבי הצעות למשקיעים (Road Show) בחו"ל ובישראל, וכן נערכו פגישות אישיות עם נציגי חברות על מנת לעניין אותם בהגשת הצעות בהליך התחרותי. בסיומו של ההליך הוענקו 6 רישיונות: 5 רישיונות לחברת אנרג'יאן היוונית, אשר מחזיקה בחזקות "כריש" ו"תנין", ורישיון אחד לקונסורציום חברות ממשלתיות הודיות.”

ההליך התחרותי נכשל מאחר שמטרתו, שהייתה קבלת הצעות מהחברות הגדולות והחשובות בעולם Majors, לא הושגה. אף אחת מהחברות החשובות בעולם לא הציעה הצעה, למרות מאמצי הממשלה.

צוות אדירי מכיר בבעיה וכותב: "על מנת לעורר את הפעילות במקטע החיפוש וההפקה יש לבדוק מהן הסיבות שהובילו לאי ביצוע הקידוחים  ולהמשיך במדיניות לעידוד חיפוש ופיתוח גז טבעי, ובייחוד מאגרים קטנים ובינוניים."

ההסבר המוצע בסעיף 5.3 :

"חובת החיבור למשק המקומי ושאלת שיווקו של הגז הטבעי היו גורמים מרתיעים להגשת הצעות לקבלת רישיונות חדשים. משיחות שערכו עובדי יחידת הממונה על ענייני הנפט עם משקיעים פוטנציאליים חדשים עולה שמשקיעים רבים מניחים כי השוק המקומי רווי [דגש שלנו] בשל מאגרי הגז הטבעי המפיקים ואלה שבשלבי פיתוח".

זה הסבר מעניין אבל נראה שמקורו בעיקר מצד תאגידי האנרגיה.

הדו"ח לא מדווח על דיון אמיתי שערך צוות אדירי בסיבות לכישלון ההליך התחרותי הראשון לקבלת רישיונות חיפוש בשטח הימי בישראל. לכן לא ברור כלל מה צריך לעשות כדי שלא לחזור על כישלונות אלה.

השאלה המקדימה היא, לאור הסיכון העצום שמשיתים קידוחים ימיים על הים ובריאות הציבור, ולאור תגליות הגז הקיימות כבר כיום, מדוע בכלל צריך לעודד המשך חיפוש ופיתוח אינטנסיבי של מאגרי גז נוספים? על בסיס התשובה לשאלה זו ניתן לקיים דיון רציני בשאלה מדוע לא התממש הצפי להמשך פיתוח משמעותי של מקטע החיפוש וההפקה בשטח הימי של ישראל. רק לאחר מכן אפשר יהיה לשאול אם צריך ומה צריך לעשות כדי לעודד זאת. דיון כזה, על פי הדו"ח, לא התקיים בצוות אדירי.

הסיבות שנתנו הן חלקיות בלבד. יתכן לדוגמא, שההליך נכשל מכיוון שחברות האנרגיה הגדולות מעורבות בקידוחי גז ונפט בארצות ערב וחוששות מחרם עליהן אם ישתתפו במכרז הישראלי. יתכן וההליך נכשל מכיוון שחברות אלה אינן רואות אפשרות לייצוא גז מישראל. יתכן גם שאי הבהירות הרגולטורית ביחס להגדרת האזורים הימיים ותחום המים הכלכליים של ישראל תרמה לכך (להלן סעיף 9).

 לפי עובדי יחידת הממונה על ענייני הנפט, כפי שמובאים בדו"ח ועדת אדירי, המשקיעים הפוטנציאליים החדשים מניחים ש"השוק המקומי רווי בשל מאגרי הגז הטבעי המפיקים ואלה שבשלבי פיתוח." ועדת אדירי לא בדקה מדוע המשקיעים לא מזכירים ולא מתייחסים, ונראה שאינם מאמינים באפשרות ייצוא הגז מישראל. (להלן סעיף 4)

 ייצוא גז

צוות אדירי ממליץ לעודד יצוא בעשור הקרוב: "לאור תחזית הביקוש שהוצגה בפניו, התרשם הצוות המקצועי כי מוטב לעודד יצוא בעשור הקרוב, בו הביקוש הצפוי לגז טבעי נמוך יחסית, לעומת השנים המאוחרות יותר בהן הביקוש גדל, ואם לא תשתנה תמונת המצב בנוגע למאגרים המחוברים למשק המקומי, ישנו חשש לבעיית אספקה ברמת השעתית במחצית העשור 2030-2040."

מעניין לציין, כי על פי הדו"ח, משקיעים פוטנציאליים חדשים רבים אינם שוקלים כלל אפשרות לייצוא גז מישראל אלא מסתכלים רק על השוק המקומי ומניחים כי השוק המקומי רווי (ראה ציטוט בפרק 2 לעיל).

אלא שבדו"ח אין דיון על שאלת ייצוא הגז מישראל. בראש ובראשונה, האם אפשר לייצא גז מישראל בכמויות ובמחירים התואמים את האינטרסים של המדינה?

  • האם בשיחות שערכו אנשי משרד האנרגיה עם משקיעים פוטנציאליים חדשים דנו בייצוא גז?
  • האם יש אפשרות או כדאיות כלכלית לפתח מאגר גז בלי חוזי מכירה ארוכי טווח לייצוא או לשוק המקומי הרווי?
  • לאחרונה, ב-24 ליולי 2018, פורסם כי ירדן תחדש את ייבוא הגז ממצרים החל מינואר 2019. מדובר על אספקת גז טבעי ממצרים בקצב של 2.5 BCM לשנה[2]. מה סיכויי ייצוא גז מישראל לאור ההתפתחויות בתחום הגז במצרים?
  • האם יש אפשרות לייצא גז מישראל ולהתחרות בגז שיעבור בצינורות הגז הקיימים והחדשים מרוסיה וממרכז אסיה לאירופה?
  • האם יש אפשרות לייצא גז מישראל ולהתחרות בגז מארה"ב או מקטאר? נראה שצוות אדירי לא עסק כלל בשאלת בכדאיות למדינה לייצא גז טבעי מישראל.

 קיבולת מאגרי הגז בישראל

בסעיף  2.2 לדו"ח, הצוות המקצועי אומר: "שדה תמר מסוגל לספק בתפוקה מקסימאלית כ- 11.5 BCM לשנה, אך בפועל כמות הגז הטבעי המקסימאלית אשר סופקה ממנו היתה כ- 10 BCM בשנה." זו שגיאה, שסיבתה ומקורה ראויים לבדיקה.  לפי תכנית ההרחבה של נובל אנרג'י מ-2014, שדה תמר מסוגל לספק בתפוקה מקסימאלית כ- 20 BCM לשנה.

בסעיף 3.4 בדוח הביניים נכתב: "עם השלמת תכניות הפיתוח של השדות לוויתן אשר צפי חיבורו למשק המקומי הינו רבעון רביעי של שנת 2019 ופיתוח מאגרי כריש ותנין שחיברום [טעות במקור] הצפוי למשק המקומי הינו רבעון ראשון של שנת 2021 יהיו מחוברות למשק 3 מערכות הפקה נפרדות משמעותיות, עצמאיות, בלתי תלויות, אשר יוכלו לספק אספקה שנתית כוללת של כ- 26 (12+10+4) BCM לכל הפחות.

בסעיף 4.9.2 נכתב כי "החל משנת 2028 מתחיל להיווצר מחסור באספקת הביקוש השעתי, ובעיית המחסור מחמירה החל מהשנים 2033-2035, ויש צורך לבחינת הגדלת כמות האספקה השעתית של גז טבעי למערכת הארצית, בעיקר בעשור המתחיל בשנת 2030…. הגדלת כמות זו יכולה להתבצע באמצעות הרחבת היקף ההזרמה של מאגרים קיימים, פיתוח יכולת אגירה חשמל או גז או פתרונות נוספים, אשר נכון שיבחנו קרוב יותר למועד זה".

צוות אדירי מציין את החלטת הממשלה 476 מאוגוסט 2015 "הממשלה רושמת את הודעת בעלי הזכויות בחזקות "לוויתן" ו"תמר" כי יפעלו באופן מידי להמשך ביצוע ההשקעות והפעולות הנדרשות לצורך פיתוח מהיר של שדה "לוויתן" והרחבת שדה "תמר".

אלא שאין בדו"ח צוות אדירי אף מלה, אף הסבר, מדוע לא בוצעה תכנית ההרחבה של תמר, מ-10 BCM לשנה ל- 16 ואף 20 BCM לשנה, כפי שמופיעה בתוכנית ההרחבה של תמר עוד ב-2014.

הדו"ח מזכיר את האפשרות לייבא גז נוזלי LNG באמצעות המקשר הימי buoy)), אבל ממעיט בחשיבותו ובאפשרות לייבא דרכו גז בהיקף שנתי של כ-5BCM .

למרבה האבסורד, הדו"ח דן בייצוא הגז הישראלי ולצד זאת מדבר על אפשרות של מחסור בגז בתוך 10 שנים. לאור נתונים אלה, נדרש דיון בסך כלל האפשרויות העומדות על הפרק, בכללן אפשרויות שנראות פחות ריאליות או מועדפות כיום, כמו ייבוא גז טבעי ממצרים דרך צינור EMG  (שדרכו יובא בזמנו גז ממצרים) ודרך צינור הגז החדש המקשר בין ישראל לירדן. הדו"ח לא עוסק בשאלות אלה כלל.

  1. ביקושי השיא והביקוש השעתי לחשמל.

דו"ח צמח מתייחס לביקושי השיא והביקוש השעתי לחשמל: בסעיף 'מדיניות הבטחת צורכי המשק הישראלי' נכתב: "האספקה [אספקת הגז הטבעי] תהיה בהתאם לדרישות המשק הישראלי והתפתחות הביקושים בשוק המקומי, לרבות עמידה בביקושים השעתיים המקסימאליים הדרושים למשק זה )בפרט בשיאי ביקוש)."

ובהמשך: "מדיניות ממשלתית צריכה להבטיח יתירות מערכות האספקה וההולכה על מנת שהמערכת תוכל לספק באופן רציף את כלל הביקוש עבור כל הצרכנים, גם בשעות השיא." [ההדגשות שלנו]

 

צוות אדירי מסתמך על ועדת צמח ומציין (סעיף 1.2 בדו"ח) בין עיקרי המלצות ועדת צמח את סעיף 5. "הבטחת צורכי המשק המקומי בטווח הקצר – אספקת מלוא הביקוש [לגז] ברמה השעתית בשיאי הביקוש". (הדגשה שלנו).

בסעיף 4.9, דו"ח ועדת אדירי מרחיב, ובצדק, את הדיון בביקוש שעתי, ומציין כי תחזית הביקוש הכולל לגז טבעי למשק הישראלי אינה מתחשבת במגבלות היצע קיימות או מגבלות בכמות האספקה השעתית.

צוות אדירי מציין את חשיבות קיבולת (קצב) אספקת הגז השעתית, שאמורה לתת מענה לרמת הביקוש במשק הישראלי בעת ביקושי השיא לחשמל.

למרות כל אלה, צוות אדירי לא ממליץ לחייב את תאגידי האנרגיה באספקת מלוא הביקוש לגז ברמה השעתית בשיאי הביקוש, כפי שהממשלה מחייבת את חברת החשמל לספק את מלוא ביקושי השיא לחשמל, ולכן נעשה שימוש בדלקים מזהמים כמו סולר כדי להיענות לביקושים אלו. גם אם אפשרות זאת אינה קיימת כיום, יש לעמוד על הרחבת ההפקה מ"תמר", על פי דרישת הממשלה המקורית, כדי לעמוד בביקושים בזמני שיא. 

יתרה מזאת,  צוות אדירי לא דן בבעייתיות הבסיסית הנובעת מההבדל בין הביקוש הכולל לגז טבעי במשק הישראלי, לרמת הביקוש לגז בעת ביקושי השיא לחשמל. הצוות לא דן בניגוד האינטרסים המובנה בין ספקי הגז לבין חברת החשמל בתחום קיבולת האספקה השעתית והשנתית הכוללת.

בעוד שחברת החשמל נדרשת לעמוד בביקושי השיא לחשמל, תאגידי הגז אינם נדרשים כיום, בניגוד להמלצות ועדת צמח, לעמוד בקצב אספקת הגז השעתית הנדרשת, ואינם נדרשים לפתח את שדות הגז כך שיעמדו בקצב אספקת הגז השעתית הנדרשת.

הבעיה מורכבת גם מבחינת מבנה הסכמי אספקת הגז המקובלים כיום. יש הבדל מהותי בין הסכם המחייב רכישת גז בכמויות מוגדרות – TOP, לבין הסכם המאפשר רכישת גז לפי דרישה כדי לענות לביקושי השיא לחשמל. יתרה מזאת, הבנקים שיממנו את תכניות פיתוח מאגרי הגז ידרשו הסכם המחייב רכישת גז בכמויות מוגדרות.

 חובת האספקה המינימאלית למשק המקומי

סעיף 6 בדו"ח דן בחובת האספקה המינימאלית למשק המקומי.

לדעתנו, יש כאן שימוש מטעה במונחים. לא מדובר בחובת אספקת גז מינימאלית למשק המקומי, אלא למגבלה על היקף ייצוא הגז והגדרת כמות הגז שיש לשמור במאגר לטובת המשק הישראלי.

אין כל הסבר איך חובת האספקה המינימאלית למשק המקומי תמומש בעיקר מבחינת חוזי אספקת הגז והפער בין האספקה השוטפת ואספקה לשיא הביקוש. או, במילים אחרות, גובה ה- TOP.

אין דיון בתאימות בין חובת האספקה לבין הביקוש לגז במשק הישראלי, ואין כל דיון בקשר בין מחירי הגז להיקף חובת אספקת הגז.

  שיקולי סביבה אינם קיימים בדו"ח של הצוות המקצועי. 

כתב המינוי של וועדת צמח מדגיש את הצורך ב"שילוב בין צורכי משק האנרגיה המקומי ובין מטרות כלכליות, סביבתיות, ומדיניות".

ועדת אדירי בחרה להתעלם מהמטרות הסביבתיות, למרות שהצוות המקצועי בחר להיצמד לוועדת צמח: "העקרונות שהנחו את חברי הצוות המקצועי בעבודתו זהים בעיקרם לעקרונות של ועדת צמח".

בעמוד של משרד האנרגיה "פנייה לציבור לשמיעת עמדותיו בעניין דו"ח הביניים של הצוות המקצועי לבחינה תקופתית של המלצות הוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל אשר אומצו בהחלטת הממשלה 442 מיום 23 ביוני 2013" נכתב[3]: "עיקרי הנושאים שנדונו על ידי הצוות המקצועי:

  • בחינת המדיניות הרצויה לעידוד ותמרוץ אקספלורציה בתחום הגז הטבעי ולפיתוח משק הגז הטבעי בישראל, תוך איזון בין היעדים הבאים: הבטחת בטחון אנרגטי למשק, עידוד התחרות במשק המקומי והשאת התועלת הכלכלית והמדינית של ישראל;
  • בחינה וניתוח של היצע וביקוש של הגז הטבעי על בסיס תרחישים מגוונים, לרבות ביקוש בהיבט השעתי;
  • הכמות המובטחת למשק המקומי;
  • חובת החיבור למשק המקומי;
  • חובת האספקה המינימאלית למשק המקומי."

אין כל אזכור לנושא הסביבתי.

 בדו"ח הצוות המקצועי עצמו נכתב:

"העקרונות שהנחו את חברי הצוות המקצועי בעבודתו זהים בעיקרם לעקרונות של ועדת צמח ובהם מקסום ערך משאבי הטבע עבור הציבור הישראלי, הבטחת ביטחון אנרגטי למשק הישראלי, שמירה על פעילות יעילה של משק הגז, עידוד ותמרוץ פיתוח שדות חדשים והבטחת תחרות בין הספקים בשוק."

גם כאן אין כל אזכור לנושא הסביבתי.

 נציין שגם המשרד להגנת הסביבה בחר להתעלם מנושא הסביבה. במצגת המשרד "ועדת צמח 2 -ניתוח ביקושים לגז בשנים 2042-2018"[4], שהוצגה לוועדה להגנת הסביבה אין התייחסות לסביבה, אלא רק לתחזית הצריכה והביקושים לגז, ללא כל התייחסות לפגיעה בים, באוויר, ובמים.

לכל הפחות, היה על צוות אדירי לבחון תרחיש של הגדלת יעדי הממשלה לגבי שימוש באנרגיה מתחדשת והשפעת ההגדלה על הביקוש לגז טבעי.

לדוגמה, היה מקום לבחון תרחיש של מיתון השימוש ברכבים פרטיים, בעקבות מעבר לשימוש בתחבורה ציבורית המבוססת על גז.  על רקע זה ייתכן והיה נמצא כי יש מקום להמלצות על שינוי מדיניות הממשלה הן לגבי עידוד פיתוח אנרגיות מתחדשות והן לגבי מדיניות עידוד שימוש בתחבורה ציבורית על פני שימוש ברכבים פרטיים.

  1. האזורים הימיים והמים הכלכליים של ישראל

ועדת אדירי אינה עוסקת בסוגית חוק האזורים הימיים והמים הכלכליים של ישראל, למרות שיתכן וזו היתה אחת הסיבות לכישלון המכרז בקרב תאגידי הנפט והגז הגדולים (סעיף 3 לעיל).

נציין, שהנימוק לעצירת הקידוחים היה הצורך להסדיר את החקיקה והתקינה באזור הכלכלי הבלעדי של מדינת ישראל, במיוחד בתחום הסביבה. במהלך השנים בהם הושעו החיפושים באזורים הימיים של ישראל, נערך סקר אסטרטגי סביבתי ופורסמו הנחיות סביבתיות להקצאת אזורים ועקרונות לשמירת המערכת האקולוגית בים,  וכללים מנחים לרגולציה סביבתית (הנחיות לתכניות ניהול סביבתי). עם זאת, השאלה המרכזית נותרה במחלוקת וטרם הושלם הטיפול בה, והיא סוגיית ההליכים לקביעת מדיניות תכנון למרחב הימי וחקיקת חוק אזורים ימיים, שהם כלים בסיסיים וחיוניים לשמירה על הסביבה הימית ומשאביה היום ולדורות הבאים. נושא הפקרת הגנת הסביבה במים הכלכליים נמצא בבסיס המחלוקת הציבורית והממשלתית הקיימת כיום בנושא הקידוחים הימיים, והוא מייצר חוסר ודאות רגולטורית העשויה להרתיע חברות בינלאומיות, אשר פועלות כיום בסטנדרטים סביבתיים גבוהים, כפי שנהוג במקומות אחרים בעולם כלקח מרכזי מאסון מפרץ מקסיקו, ואשר מפרידים בין הגנת הים לעידוד תעשיית האנרגיה.

חוק 'אזורים ימיים' ו'מסמך המדיניות למרחב ימי' הם כלים מרכזיים הכרחיים בהם ממשלת ישראל אמורה לנהל את האזורים הימיים שלה, כולל תכנון, פיקוח, תיאום ואכיפה של פיתוח משאבי הטבע הימיים לצד שימושים אחרים ושמירת משאבי הטבע לדורות הבאים.

  1. אגירת חשמל (אגירה שאובה או סוללות)

ניתוח כמות הביקוש השעתי החזוי מול כמות האספקה השעתית הצפויה, לקח בחשבון את אפשרויות האגירה הקיימות כיום, ולא נתן ביטוי לאפשרות של התפתחויות עתידיות בתחום זה בשל "אי הוודאות בדבר התכנותן הטכנולוגית", על אף שהתפתחויות אלה עשויות להשפיע על סוגיית המחסור השעתי.

אלא שכיום, ההיתכנות הטכנולוגית והכלכלית של אחסון חשמל בבטריות אינה עוד בגדר אי וודאות. בנוסף, מחיר החשמל המיוצר מאנרגיה סולארית נמוך ממחיר החשמל המיוצר מתחנות כוח גזיות ופחמיות.

 אנרגיות מתחדשות

הדו"ח אינו מתייחס לחלופות לגז לייצור חשמל, בעיקר הגברת הפקה מאנרגיה סולארית המשולבת באחסון חשמל בסוללות.

  1. סיכום והמלצות

לאור ניתוח ועדת אדירי,  הקובעת שקיבולת אספקת הגז השעתית תעמוד בדרישות של צריכת השיא (של כלל הצרכנים מישראל וירדן) עד  2030, ולאור ההשפעות המזיקות הברורות של המשך שריפת דלקים פוסיליים, כולל גז טבעי, בשל פליטת גזי חממה, אנו ממליצים לוועדת אדירי לכלול המלצה לעצור חלוקה של זכויות נפט ל -5 השנים הקרובות, עד השלמת נייר המדיניות וההסדרה החוקית של כל המרחב הימי .

עצירה זו תאפשר ללמוד מהניסיון של הפעלת מתקני הפקת הגז הנוכחיים לפני פיתוח שדות גז נוספים. בתקופה זו צפוי גם שיפור משמעותי בטכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, ביכולת אגירת חשמל, ובהתייעלות אנרגטית. יתכנו גם שינויים ברגולציה העולמית לגבי המשך הפקה וייצוא של דלקים פוסיליים. התפתחויות אלו ייתכן וישפיעו על הצורך והכדאיות בהמשך הפקת הגז, ועל היחס הראוי בין צריכה עצמית לייצוא.

בתקופה זו יש להשקיע בעידוד אנרגיות מתחדשות, תוך דגש על הקמת שדות סולאריים בשטחים מופרים, על גגות מבנים, במגרשי חניה ובבתים פרטיים, וכן בשדרוג מערכת הולכת החשמל, טורבינות רוח, ועוד.

בכבוד רב ובברכה,

אמנון פורטוגלי              מאיה יעקבס

מרכז חזן                       מנכ"ל עמותת צלול

 

[1] https://www.gov.il/BlobFolder/rfp/ng_160718/he/Israel_Natural_Gas_report_draft.pdf

 

[3] https://www.gov.il/he/Departments/publications/Call_for_bids/ng_160718

 

[4] https://www.gov.il/BlobFolder/rfp/ng_160718/he/environmental_protection.pdf

 

דבריה של מנכ"ל צלול, מאיה יעקבס, בהפגנה כנגד הפקרת הים

צלול, שומרת הסף של הים והחופים בישראל פועלת כבר שנים רבות למען קידוחי גז ונפט בטוחים בים.

לפני שלוש שנים עמדתי בכיכר הזו ממש, מול עשרות אלפי אנשים, כחלק מהמובילים של המאבק במתווה הגז. כשכולם התמקדו בשוד הגז, בקומבינות ובמחירים, "צלול" דיברה על הפקרת הים שתבוא ביחד עם שוד הגז. וזה מה שקורה היום.

צלול חווה משבר אמון גדול במשרד האנרגיה ובממשלת ישראל, שמפקירים את הים, מפקירים את הסביבה ובכך מפקירים את בריאות וביטחון הציבור.

משבר אמון כי שורה ארוכה של מהלכים אנטי-סביבתיים פוגעים לא רק בים ובבריאות הציבור, אלא גם בכיס של כולנו.

משבר אמון כי משרד האנרגיה מסרב ללמוד מהניסיון של מדינות אחרות בעולם, ששינו חקיקה סביבתית רק אחרי אסונות גדולים. לכן, למרות שבכל העולם מפרידים בין מי שאחראי להגן על הסביבה למי שאחראי לקדם את פיתוח התעשייה – בישראל – כל הניהול נמצא רק בידיים של משרד האנרגיה!

משבר אמון כי משרד האנרגיה מסרב לפעול בשקיפות ומסרב לדווח על דליפות קטנות ובינוניות. 

משבר אמון כי משרד האנרגיה מסרס את הגנת הסביבה ולא מאפשר להו למלא את תפקידו, לשמור על האסדות ולעשות את עבודתו בלב ים בסמכות. משרד האנרגיה מעדיף כי המשרד להגנת הסביבה ייעץ,  כדי שאפשר יהיה להתעלם מעצותיו.

משבר אמון כי עד היום המשרד להגנת הסביבה לא ערוך להתמודד עם דליפות חירום בים – אין כוח אדם מיומן, אין ציוד חירום, אין תחנות חירום בצפון ודרום המדינה, כמחויב. ובעיקר – אין תקציב. כי הים לא באמת חשוב לממשלה.

משבר אמון כי חוק הנפט שלנו אין אפילו סעיף סביבתי אחד והממשלה מסרבת לתקן אותו!

משבר אמון כי אין חוק שמבטיח שבעלי חברות הגז יפצו את המדינה על הפגיעה בסביבה במקרה של דליפה ועל הפגיעה  שתהיה בתיירות החופים, הסחר הימי, מתקני ההתפלה, תחנות הכוח של חברת חשמל – כל אלה יעלו מיליארדים למשק. עוד לפני שדיברנו על העלויות של שיקום הטבע שייפגע.

מי ישלם? יצחק תשובה, מלך התספורות, כבר הוכיח שהוא לא שם קצוץ ! לא עלינו ולא על החסכונות שלנו.

את כל הדברים האלה שמניתי חייבים, בין אם האסדה קרובה לחוף או רחוקה. אבל אין לנו כלום. ישראל מפקירה את הים, כמו שהיא מפקירה גם את הסביבה בשאר הארץ.

בגלל כל אלה ועוד שורה ארוכה של טענות -– אנחנו דורשים להזיז את האסדה מהחוף!

מושג שחוזר כל הזמן כדי לנסות להקטין את המחאה הציבורית היא "נימבי". NOT IN MY BACK YARD. המאבק הזה הוא ממש לא נימבי. הוא לקיחת אחריות. מאבק של תושבים, על הסביבה של כולנו, על זיהום האוויר בחצי מהמדינה הוא אות כבוד. "צלול" והתושבים לוקחים אחריות כדי להבטיח את טובת כל הציבור.

נימבי הוא כינוי גנאי שהומצא על ידי תעשיינים מזהמים וממשלות שלא דואגות לציבור שלהן, כנגד מאבקים ציבוריים לגיטימיים. הוא מתייחס בדרך כלל למישהו שבונים לו בניין או כביש ליד הבית. אנחנו לא מדברים כאן על מאבק של מישהו שלא רוצה שיסתירו לו קצת את האור שנכנס לחלון. אנחנו מדברים על עשרות אלפי אנשים שחיים לאורך מישור החוף או מבקרים בחופים – והממשלה החליטה לזלזל בהם ומדביקה לציבור שלם לנו מילות גנאי. מילות גנאי כמו נימבי לא ישתיקו אותנו.

אם זה נימבי, כולנו נימבי!

לישראל יש בסך הכל 197 קילומטרים של חוף. דליפה קטנה יחסית יכולה לגרום לאסון גדול.

המשרד להגנת הסביבה אומר, שאם עשירית ממה שדלף בשמורת עברונה בערבה לפני 4 שנים יתרחש בים, תהיה פה קטסטרופה! הפיקוח של המדינה לא מנע את הדליפה בעברונה או בנחל אשלים. אולי אם לא היו משתמשים בכסף שלנו לקמפיינים של המדינה נגד התושבים שצריכים לגור ליד האסדה, הפיקוח היה טוב יותר.

בגלל כל אלה, אנחנו לא מאמינים להצהרות כאילו אסדת לוויתן תהיה נקייה וירוקה. אין להם דוגמא אחת לאסדה כזאת בעולם, אבל הם מצפים מאתנו לבטוח בהם.

הם לא גילו במשך שנים שאסדת תמר זיהמה את האוויר פי 30 מהמותר, אבל הם מצפים מאתנו לבטוח בהם.

במדינה קטנה כמו ישראל, כולם נמצאים ליד איזשהו מקור זיהום או קרינה. כך, למשל, כאן בתל אביב, זיהום האוויר מתחבורה הוא מהחמורים בארץ, וסביב הכיכר הזאת יש אינספור אנטנות סלולריות. אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים חולים. הסרטן הפך למגיפה ממש, וכך גם מחלות קשות נוספות שאפשר היה למנוע, אם רק היו שומרים על הסביבה.

ממשלת ישראל מחלישה את המשרד להגנת הסביבה ולא נותנת לו תקנים בשביל כוח אדם שיפעל לאכיפה, בקרה, והרתעה כלפי מזהמים.

בגלל כל אלה – יש לנו משבר אמון גדול עם הממשלה סביב מיקום האסדה.

לא נסכים שעם סיסמאות ריקות ופרסומות במיליוני שקלים, יגרמו לזיהום אוויר חמור למאות אלפי אנשים למשך 50 השנים הבאות ולסיכון גדול ליפים שבחופי ישראל.

אני רוצה לנצל את הבמה כדי להגיד כל הכבוד ותודה גדולה לכל הפעילים הרבים שעובדים סביב השעון, שיצרו את הקהילה הסביבתית האקטיביסטית הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בישראל.

האנשים שמובילים את המאבק, שבזכותם אתם פה היום. הם אזרחים מהשורה, כמוכם, שאוהבים את ישראל וחשוב להם שיהיה לכולנו עתיד טוב יותר במדינה הזאת.

הם פועלים ימים ולילות, בהתנדבות, במקצועיות, במסירוּת מרגשת ממש, למענכם ולמען הילדים שלכם.

המאבק צריך את עזרתכם, בתרומות, כדי שיוכל להמשיך ולקיים הפגנות, כמו שהיו היום בכל הארץ.

הצטרפו עוד היום, כי אסור שהמתנה הגדולה שנתן לנו הטבע תהפוך לבכייה לדורות.

"צלול" בכנס על שמירת סביבה ביו"ש: שמורת טבע לא יכולה להתקיים באזור מזוהם

במהלך כנס איכות סביבה ושמירת טבע חוצי גבולות, שנערך באוניברסיטה העברית, הר הצופים, הודיע המשרד להגנת הסביבה כי בסוף יולי 2018 תובא לאישור הממשלה הצעת מחליטים להקצאת מיליארד שקל לטיפול בבעיות סביבה ביהודה ושומרון. בין הנושאים שיטופלו, הפסקת הזרמת שפכים לנחלים מישובים יהודים וערבים, טיפול בפסולת ביתית (שהטיפול העיקרי בה מתמקד בשריפתה, מניעת שריפת פסולת אלקטרונית, מניעת הברחת פסולת בניין, פיקוח על תעשיות מזהמות,  מניעת זיהום אוויר ממפעלים יהודים ופלשתינים וצמצום מספר המחצבות הבלתי חוקיות הנפתחות ללא אישור ואינן מטופלות.

לדברי סמנכ"ל משאבי טבע במשרד להגנת הסביבה, אלון זס"ק, שהציג את התוכנית, היא  כוללת את שיפור המצב הסביבתי ברחבי יו"ש, כאשר חלק הכרחי בכך הוא היכולת לבצע פיקוח יעיל ומיפוי של כלל המזהמים, כמו גם עבודת שטח יסודית שתאפשר את הכרת המפגעים ותניח את התשתית לטיפול בהם.

חלק מהדוברים הביעו ספק במימוש החלטת הממשלה וזאת לאור הנתונים לפיהם 75% מהחלטות הממשלה אינן מיושמות.

במהלך הכנס העלו מנכ"ל רט"ג, שאול גולדשטיין והיועץ המשפט של החברה להגנת הטבע, עו"ד טל צפריר, את השאיפה להכריז על שמורת טבע במרחב הירדן, שהוא כיום שטח צבאי סגור. בקשה לה מתנגדים ראשי הרשויות באזור, שחוששים ששמורה תפריע לתוכניות הרחבת החקלאות. יצוין, שבניגוד לנעשה בתחום הקו הירוק, הסמכות להכריז על שמורת טבע מצויה בידי אלוף הפיקוד. למרות זאת שמורות חדשות לא הוכרזו מזה שנים רבות. כנראה, בלחץ הרשויות המקומיות.

נציגת "צלול", דליה טל, אמרה ששמורות הן דבר חיובי, אך אם השמורה מוכרזת באזור מופר הסובל מזיהום, היא אינה מסוגלת להתקיים. בדבריה קראה לעיריית ירושלים ולמדינה למצוא פתרון דחוף לשפכי העיר הזורמים לקדרון ומשמשים להשקיית התמרים ללא טיפול מקדים. מי הקדרון גורמים לזיהום הקרקע ולנזקים קשים לאזור כולו. בנוסף הפנתה אצבע מאשימה לכיוון מחנות צה"ל וההתנחלויות, שממש כמו הישובים הערבים, מזהמים את כל השטח בשפכים ובפסולת. על פי הערכה, הישובים הערבים מזרימים לשטחים הפתוחים כ-50 מיליון מ"ק שפכים בשנה, שברובם מחלחלים למי התהום.

תושב הכפר חוסאן, זיאד סבטין, סיפר על הסבל של תושבי כפרו משפכים שמזרימה בית"ר עילית. מנהל רשות ניקוז ירקון, ד"ר דוד פרגמנט, סיפר על הקושי בהתמודדות עם נחל חוצה גבולות. מנהל מחוז ירושלים, במשרד להגנת הסביבה, שוני גולדברג, סיפר על תוכנית המחוז לשדרוג והקמת תשתיות במזרח העיר הסובלת מהזנחה ארוכת שנים. מנכ"ל הפורום לישראל ירוקה, גלעד אך, סיפר על ענף המחצבות הלא חוקיות (20,000 דונם) המשגשג ביהודה ושומרון, שרוב תוצרתו מיועדת לישראל ולירדן. לדבריו, יש לעצור את התופעה. ד"ר יעקב גארב מאוניברסיטת בן גוריון סיפר על מחקרים שערך על תעשיית הפסולת האלקטרונית, שבמרכזה שריפת פסולת המבוצעת על-ידי ילדים, והשלכותיה הסביבתיות והבריאותיות הקשות על תושבי האזור ובעיקר על העלייה בשיעור מחלות הסרטן שהיא גורמת. לדבריו, המחקרים הביאו ליוזמות לניקוי השטח ולמציאת חלופות לשריפה.

למרות ניסיונם של המארגנים להמנע משיח פוליטי, מהקהל הושמעו קריאות בדבר הנזקים שגורמים המתנחלים לסביבה ולאוכלוסיה הפלשתינית.

 

עמדה: זו לא טעות, זו מדיניות. "צלול" במשבר אמון כלפי משרד האנרגיה

מדוע מסרבת "צלול" לאמץ את העמדה הממשלתית בעניין מיקום אסדת הגז?

מדוע מסרבת "צלול" לאמץ את העמדה הממשלתית בעניין מיקום אסדת הגז?

עמותת צלול, שחרטה על דגלה את הגנת הסביבה הימית מפני זיהום שמקורו בתעשייה, ברשויות המקומיות ובפלסטיק, פועלת החל מ- 2012, למען הגנת הים התיכון מפני קידוחי הגז והנפט. למרבה הצער והדאגה, מעט מאוד התקדם מהלך שנים אלה, זאת למרות תרומתו הרבה של הים התיכון לחיינו.

בעוד שארגוני הסביבה בעולם יוצאים כנגד הקידוחים הימיים בשל פגיעתם בים בשגרה ובחירום (תאונה, תקלה או אירוע פח"ע), "צלול" בחרה לא להתנגד לקידוחים, מתוך תחושת אחריות לאומית, הבנת הצורך בביטחון אנרגטי ומתוך רצון להפחית את זיהום האוויר. יחד עם זאת, דורשת "צלול" שהקידוחים ינוהלו בקפדנות תוך שמירה על הים וכל אשר בו.

למרות הסיכון הפוטנציאלי לסביבה הימית, ב-2014 היתה "צלול" ממובילי המאבק "ים יבשה", לצד רשויות מקומיות, עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) וציבור גדול, בדרישה שלא להקים מתקן לטיפול בגז ביבשה, מתוך מטרה למנוע את הסכנה לבריאות הציבור מזיהום האוויר ואת תפיסת השטחים הנרחבת. "צלול" דרשה להקים את אסדת הטיפול בלב ים, על-פי הבאר, ולקדם חקיקה סביבתית מחמירה להגנת הים. המאבק נגמר בניצחון ובהרחקת האסדה למרחק של 10 ק"מ מהחוף, תוך התבססות על הצהרת משרד האנרגיה כי קירבה זאת נדרשת מסיבות ביטחוניות – התירוץ הנפוץ של המדינה כאשר היא מקבלת החלטות שרירותיות. ההחלטה התקבלה על-ידי משרד האנרגיה, בניגוד לרצון נובל אנרג'י, שדרשה אסדה על היבשה, אך גם בניגוד לדעת משרד הגנת הסביבה, עמותת צלול דרשב את העברת הטיפול בגז ללב ים (החברה להגנת הטבע דרשה להקים את המתקן על החוף).

הממשלה נכשלת בהגנה על הים

לדעת "צלול", קיים חשש לפיו משרדי הממשלה האמונים על ניהול הגנת הים מקידוחים הימיים – משרד האנרגיה והמשרד הגנת הסביבה, בין אם מתוך מדיניות המעדיפה את  התעשייה על חשבון הסביבה והציבור, או מתוך מחסור חמור בתקנים (המשרד להגנת הסביבה), אינם נערכים לטיפול במניעת הסכנות הצפויות מהקידוחים. עובדה זו מעלה חשש שאם יתרחש אסון על אסדה בקרבת החוף, הוא יסכן את חייהם ובריאותם של התושבים החיים בסמוך ואת הסביבה הימית העשירה והרגישה ליד החוף. עמדה זו נסמכת על שורה ארוכה של מחדלים שכבר נעשו, המעידים על חוסר ההבנה או חוסר האכפתיות של משרד האנרגיה כלפי רגישותה של הסביבה הימית ובשל היות המשרדים "רגולטור שבוי" בידי חברות הגז והנפט.

לאור כל אלה, סבורה "צלול", כי באופן חריג ועל-אף שכבר אושרו כל התכניות ונדחו כל העתירות, אחריות הממשלה כלפי הציבור מחייבת קיום דיון פתוח ושקוף, בו יקחו חלק מומחים בינלאומיים שאינם קשורים לחברות האנרגיה הפועלות בישראל. "צלול" דורשת, כי מדיניות הממשלה תיקבע בהתאם לממצאים אלה, תוך העדפת ביטחון הציבור על- פני שיקולים כלכליים, כבדים ככל שיהיו.

המאבק שמובילה "צלול" אינו על מיקום האסדה בלבד. המאבק הוא על הדרך שבה מנהלים משרדי הממשלה את הים. "צלול" דורשת מהממשלה להסדיר בדחיפות ובאופן מלא את הגנת האינטרס הכלכלי-מדיני-בטחוני-בריאותי-סביבתי של אזרחי המדינה במטרה לחזק את ביטחון הציבור באסדה ובטוהר הכוונת של הממשלה.

כזכור, באפריל 2010 התפרצה באר נפט במפרץ מקסיקו וגרמה לאסון הדליפה הגדול בהיסטוריה, אשר כיסה שטח הגדול מכלל שטחה של מדינת ישראל, שאורך חופיה כ-197 קמ' בלבד. נדרש אסון דליפה קטן משמעותית, כדי להרוס את החופים ולפגוע בכלכלת המדינה למשך שנים.

 בין אם המאבק יסתיים בהרחקת האסדה בין אם לאו, לאור הרגישות הגבוהה של הים, הרי שיש למהר ולפתור את כל הבעיות להלן:

אין הפרדת סמכויות

המסקנה החשובה ביותר שהתקבלה בארה"ב ובאירופה בעקבות אסון מפרץ מקסיקו היתה החובה להפריד בין המשרד המטפל בסביבה לבין האחראים על פיתוח האנרגיה. דברים אלה נכתבו במפורש בדירקטיבה האירופית (מסמך ההנחיות והחוקים הסביבתיים ובטיחותיים המחייב את כל חברות האנרגיה הפועלות בעולם, כולל בישראל). צלול תרגמה את הדירקטיבה האירופאית לעברית ב-2013  (http://www.zalul.org.il/wp-content/uploads/2013/11/הדירקטיבה-האירופית-5.12.13-סופי.pdf), וקראה לממשלה לאמצה. אלא שמשרד האנרגיה סירב לעשות זאת, בטענה שהדירקטיבה תקפה רק במקומות שיש בהם ששה מתקני קידוח ויותר. לדעת "צלול" מדובר בתירוץ שמטרתו לשמר את מעמדו של משרד האנרגיה כשליט יחיד בים.

במקום לבחור בסטנדרטים המחמירים של הדירקטיבה האירופית, בחר משרד האנרגיה להתבסס עם השיטה האמריקאית, במטרה להתאימה לנובל אנרג'י, החברה שמבצעת את הקידוחים. אלא, שגם בארה"ב קיימת הפרדה בין תחומי הגנת הסביבה ופיתוח האנרגיה (שניהם כפופים למשרד הפנים), ובכל זאת בישראל הפרדת רשויות לא קיימת, ועל הכל מופקד הממונה על הנפט במשרד האנרגיה.

"צלול" דורשת: להפריד את הסמכויות בין קידום תעשיית הקידוחים לבין הגנה על הסביבה.

הממשלה מעכבת את ההערכות לטיפול באירועי שמן בים – כשל באסדה פרושו אסון

הממשלה אישרה את עקרונות התוכנית הלאומית למוכנות ולתגובה לאירועי זיהום ים בשמן (תלמ"ת) ב-2008 והטילה על המשרד להגנת הסביבה לעגנה בחקיקה. למרות זאת, 10 שנים אחר-כך, חלק גדול מהתקנים לא אושרו, רוב הציוד טרם נרכש והתוכנית לא עוגנה בחקיקה. לאור זאת, באם יתרחש אירוע זיהום בקרבת החוף, הסכנה הצפויה גדולה פי-כמה וקיימת סכנה ממשית לפגיעה באתרי טבע רגישים ובחופים.

'צלול' דורשת:

  • לאשר את התוכנית לאלתר.
  • להקצות תקנים ותוספת כוח אדם משמעותית. להשלים את רכישת הציוד החסר, לזרז הקמת מרכזי חירום ימיים בצפון ודרום המדינה ולאמן צוותים למקרה אסון.
  • לאפשר למשרד להגנת הסביבה לנהל את הגנת הים מבלי להיות כפופים למשרד האנרגיה. אסדה מרוחקת תקטין את סכנת הזיהום ואת הסיכוי להגעת הזיהום לחופים.
  • (עבודה של צלול בנושא: דו"ח מצב המים 2017 – חוק התלמ"ת, מדוע חשוב לאשרו ומה צריך לתקן בו?

הממשלה מקדמת הצעת חוק אזורים ימיים הפוגע בסביבה 

הצעת החוק מעניקה סמכויות מלאות לממונה על הנפט במשרד האנרגיה, אינה מעניקה סמכויות למשרד להגנת הסביבה, נעדרת מנגנוני איזון בין הצורך בפיתוח הכלכלי וההכרח בשימור הסביבה הימית, נעדרת מנגנונים שיבטיחו שקיפות ושיתוף הציבור, נעדרת מנגנונים שיאפשרו למשרד להגנת הסביבה לממש את סמכותו ואחריותו ונעדרת מנגנון לשימור אתרי טבע.

'צלול' בשיתוף 'אדם טבע ודין' ו'החברה להגנת הטבע' דורשות:

  • לאשר את החוק ולהכניס בו תיקונם.
  • להקים ועדה תכנונית לים, בהובלת מנהל התכנון, שתאפשר שקיפות ושיתוף הציבור, תדרוש תסקיר השפעה על הסביבה ותכלול מנגנון ערר על החלטותיה.
  • לחזק את סמכותו של המשרד להגנת הסביבה להטמעת שיקולים סביבתיים, תוך שמירה על בתי הגידול.
  • לאפשר גריעה של אזורים מוגנים רק באישור מועצת גנים ושמורות וועדת הפנים של הכנסת.
  • לבטל את סמכותו של שר האוצר להתיר שימושים פוגעניים בתחום אזור ימי מוגן, תותיר סמכות בלעדית לניהול השטח בידי מנהל רט"ג  ותוסיף את ההגדרה "שמורה ימית" כנוסחה של "שמורת טבע".

אסדת תמר זיהמה במשך 4.5 שנים, אך איש לא ידע על כך 

לאחר 4.5 שנים של פעילות, ב-2016, "גילה" המשרד להגנת הסביבה כי אסדת תמר, הממוקמת 23 קמ' מאשקלון, פולטת 1,150 טון VOC ולא 13 טון כפי שהותר לה – זיהום השווה לכל מזהמי מפרץ חיפה גם יחד. אין צורך לציין, כי הזיהום נפלט ללא היתר פליטה, לא אמצעים לצמצומו (שאינם מותקנים גם היום), וללא פיקוח. אמנם לטענת הממשלה והיזמים אסדת "לוויתן" תהיה " סגורה, ירוקה ונקייה", אך הניסיון מלמד שלא ניתן לסמוך על הבטחות אלה, שכן עד כה לא הומצאה אסדה מסוג זה. מכאן, שאסדה קרובה לחוף מסכנת את בריאות התושבים.

"צלול" דורשת שלא  להקים את האסדה כל עוד נושא זיהום האוויר לא הובהר עד תום. בנוסף, דורשת צלול להעביר את כל סמכויות בחינת זיהום אוויר מאסדות ימיות ואניות כאחד, לידי היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה ולהחמיר הנהלים כלפי כל נושא זיהום האוויר בים.

הממשלה מספקת לציבור נתונים מגמתיים

לטענת משרד האנרגיה, ביטול האסדה יאריך את חייהן של התחנות הפחמיות הישנות בחדרה (יח' 1-4) המשמשות לגיבוי עד לחיבור שלושת קווי הגז, לאבטחת יתירות אנרגטית. נשאלת השאלה, האם טענה זו נכונה. על-פי המידע שבידי צלול, ניתן להפיק את הגז משדה ליוויתן באסדה צפה על פי באר לפני 2022, כך שבפועל, אין סיבה לדחייה. מנוסף לכך, הסיבה להשארת התחנות הפחמיות היא לצורך יתירות תשתיתית. מכאן, שבפועל איש לא מתכוון להרוס את התחנות הפחמיות, וישמר מלאי פחם לארבעה חודשים למקרה אסון הצינורות הגז שיחייב הפעתם. זאת בתוספת ליתירות הקיימת באמצעות דיזל והמגזזת. גם אם בסופו של דבר יחליט משרד האנרגיה לדחות את הסגירה, הרי שבפועל מדובר בדחיה של שנתיים-שלוש, לעומת זיהום של 50 שנה מהאסדה החדשה.

"צלול" דורשת ממשרד האנרגיה להבהיר לציבור נושא זה ולא להסתתר מאחורי אמירות חלקיות.

משרד האנרגיה פועל בחוסר שקיפות

המשרד מאשים את  הציבור בהפצת "חצאי אמיתות" בעוד שהוא עצמו מפרסם נתונים חלקיים, מסתיר נתונים באמתלה של סודות מסחריים, מסרב לשתף את הציבור באישור מסמכי התוכנית לניהול וניטור הסביבה (תנ"ס) ומסרב לחשוף את פרטי הסעיפים הסביבתיים בביטוח של חברות הגז.

למרות דרישה חוזרת של "צלול", משרד האנרגיה מסרב לדרוש מחברות הקידוח לדווח על-כל דליפה של חמש חביות ומעלה מכל חומר על האסדה (בוץ קידוח, מי תוצר, קונדנסט וכו'). במדינת קולרדו בארה"ב, שם נהוג חוק שקיפות מעין זה, נובל אנרג'י נמצאת בראש רשימת החברות המזהמות כבר שנים ברציפות.

בקשת הציבור לקבל לידיו את מסמך משרד הביטחון על מיקום האסדה נענתה עד-כה בסירוב, בטענה שהמסמכים מהווים סודות ביטחוניים (למרות שהמיקום המדויק כבר פורסם מזמן). מאז ינואר 2018, משרדי האנרגיה והגנת הסביבה מסרבים להעביר תשובות לפעילי "משמר החוף" ולאיגוד ערים את תכנית החירום של תמר ולוויתן. לאחר חודשים ארוכים של עיכוב, השיב להם משרד הגנת הסביבה במאי 2018: "תכנית החירום של תמר ולוויתן נמצאות אצלנו אבל כרגע לא לפרסום לציבור, אם משרד האנרגיה יאשר נוכל להעביר לכם".

"צלול" דורשת ממשרד האנרגיה לחשוף לידיעת הציבור את כל הנתונים המבוקשים ולנהוג בשקיפות למען קידום סטנדרטים מחמירים של שמירה על הסביבה.

למרות הסיכון הגדול לכלכלה, לא נדרשים ערבויות וביטוחים ואין חוק נזיקין להגנת הים וציבור הנפגעים

תאגיד BP, האחראי לאסון מפרץ מקסיקו, נדרש לשלם פיצויים של כ-50 מיליארד דולר למדינות שמסביב למפרץ מקסיקו, לציבור ולעסקים שנפגעו. בישראל, ספק אם ימצא מישהו (בעיקר "דלק" חובבת התספורות) שיפצה את נפגעי הזיהום: תיירות, חקלאות ימית, סחר ימי, התפלה, שיקום הפגיעה בסביבה הימית והחופית, פיצוי מדינות שכנות וכו'.

"צלול" דורשת:

  • לאשר "חוק נזיקין לים", שכן עד לאישור החוק, כל המשתמשים נמצאים בסיכון מיידי.
  • לבחון את סוגיות הביטוח והערבויות על-פי פרמטרים בינלאומיים באשר לעומק הים, עמידות בארות קידוח וצנרת בפני רעידות אדמה ושאר גורמים ייחודיים לקידוחים במערב הים התיכון.

חוף דור הוא שמורה ימית

"צלול" דורשת לשמר את הים והחוף הנדירים על-ידי הרחקת זיהום פוטנציאלי.

"צלול" קוראת לממשלה לנקוט בפעולות לאספקת אנרגיה יציבה מבלי לסכן את הים והציבור:

  • למקד מאמץ בפתוח אנרגיות מתחדשות שאין מזהמות ואינן מסכנות את בריאות הים והציבור.
  • לבטל את תכניות האסדות הנוספות ולבטל תכניות לאחסון קונדנסט בים ובקרבת החוף.
  • להקים מועצה ציבורית של בעלי עניין (ארגונים ירוקים, רשויות מקומיות ועוד) שתיזום מחקרים, תנטר. תיזום דוחות ומחקרים ועוד. פעילות המועצה  מכספי תמלוגי הגז.
  • לדרוש מהחברות המפיקות גז לשלם לקרן למניעת זיהום ים.
  • לפקח על דיגום מי התוצר ולהגביר את תדירות הדיגומים.
  • לפקח על זיהום האוויר מהאסדות בהתאם לדרישות ה EPA-ותוך בקרה מטעם אנשי מקצוע מהאקדמיה.
  • לאשר את החוק לפיצוי ממפגעים סביבתיים מקידוחים בסביבה הימית.
  • לפקח על מתקנים במים הכלכליים כמקובל במים הריבוניים, תוך הענקת סמכויות נרחבות למשרד להגנת הסביבה.
  • להוסיף מפקחים מקצועיים למשרד להגנת הסביבה, כדי למנוע את המשך תופעת הרגולטור השבוי.
  • לחייב את כל הפעילות על האסדה בהיטלי זיהום רטרואקטיבית מיום שהחלו לפעול בים התיכון.

 תשומת הלב הציבורית הרבה שהתעוררה סביב האסדה מול חוף דור היא הזדמנות להדק את הפיקוח על הים, לאשר את התלמ"ת ואת חוק אזורים ימיים המתוקן, להעניק למשרד להגנת הסביבה סמכויות פיקוח, להגביר את השקיפות ובעיקר לחדול מפיתוח מקורות אנרגיה מזהמים ולעבור לפיתוח אנרגיה נקייה.


                                              זו לא טעות, זו מדיניות

 ישראל מפקירה את הסביבה ובריאות הציבור לטובת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים

המאבק שמובילה "צלול" אינו רק על מיקום האסדה ואינו רק על הסדרת הים. זהו מאבק כנגד ההפקרה הממשלתית את ביטחון ובריאות הציבור בשאלה הרחבה של הגנת הסביבה. עמותת צלול סבורה, כי הפקרת הים הינה רק חוליה נוספת בשרשרת של פעולות ממשלתיות, שנועדו להחליש את טובת הציבור מתוך העדפת שיקולים זרים.

שטחה של מדינת ישראל הוא 22,000 קמ"ר בסך הכל. במדינה כה קטנה, נגזר על כל תושביה לחיות בקרבת גורמי זיהום וקרינה שונים, מכאן שבפועל ניתן להדביק לכל מאבק סביבתי את כינוי הגנאי  NIMBY (לא בחצר האחורית שלי) כפי שמנסים לכנות מאבק זה. לאור מחויבותה של המדינה לביטחון הציבור ולבריאותו, על הממשלה חלה החובה לחזק ולהכפיל את מספר העובדים במשרד להגנת הסביבה, ולהפכו למשרד הגדול והחזק במדינה. רק כך יוכל המשרד לטפל בבעיות הבריאות הרבות הנגרמות מזיהום וקרינה ולחסוך עלויות כבדות למשק בעבור טיפול רפואי לעשרות אלפי תושבים, לצד עוגמת נפש וצער גדול בעקבות מחלות ומוות.

  • שנה לאחר אסון זיהום רותם אמפרט את נחל אשלים – איש לא הועמד לדין פלילי. אפשר קצת להרחיב על הקשרים בן כי"ל לרט"ג והמשרד לההג"ס. שהם אולי הסיבה להקלה בדרישות למרות העדיות לפני והתוצאות הנוראות אחלר קריסת המאגר
  • ארבע שנים לאחר אסון הזיהום של קצא"א בשמורת עברונה בערבה – איש לא הועמד לדין פלילי.
  • שנה וחצי לאחר סגירת מיכל האמוניה בחיפה, הממשלה מבקשת ליבא אמוניה באמצעות אוניה שתעגון בקביעות בנמל חיפה ותזרים אמוניה למפעל באמצעות צינור. חלופה המסכנת את הציבור כמעט כמו המכל, אך זולה יותר לחיפה כימיקלים.
  • ב-2018 הועלו שתי הצעות חוק ממשלתיות שאפשרו להקלברישוי עסקים על התעשיינים על חשבון בריאות הציבור. הצעת רישוי עסקים המקלה על עסקים קטנים ובינוניים, שלבסוף תוקנה כך שמפעלים ועסקים ומזהמים ומסוכנים הוצאו מאסדרה המקלה, בזכות שיתוף פעולה אינטנסיבי ויעיל בין ארגוני הסביבה ומספר חברי כנסת, בראשם ח"כ יעל כהן פארן וח"כ דב חנין (היו עוד), והצעת חוק לרישוי עסקים עוקף ראשי ערים שצפויה לדיון במושב הבא של הכנסת.
  • מספר מקרי המוות בישראל מסרטן, ממחלות ריאה ועוד, הנגרמות מזיהומים וקרינה, נמצאים בעלייה מתמדת וצפוים להמשיך ולעלות. בזכות המאבק הציבורי סביב האסדות, מתנהל סוף-סוף ויכוח ציבוריפתוח בין אנשי מקצוע מהארץ ומהעולם והמשרד האנרגיה. טוב שנשמע ונקשי לעוד דעות ומידע מהעולם בנושא.
  • משק המים, מי התהום, הנחלים, ים המלח והכנרת על סף נזק אל-חזור, והממשלה עושה מעט מדי ומאוחר מדי.
  • כל 16 הנחלים הזורמים לים התיכון מזוהמים מביוב, חלקם כמו נחל שורק והירקון, באופן קבוע, ואחרים בתדירות גבוהה מדליפות ותקלות שאינן מטופלות ושאיש לא נענש בעטיין.
  • תכניות בניה מקודמת בארץ ללא הקפדה על דרישות של בנייה ירוקה (התיעלות אנרגטית, חיסכון במים והפחתת פסולת), ללא הטמעת תכניות של מנהל תכנון לטיפול בנגר עירוני, ללא הקפדה על שמירת שטחים פתוחים ובנייה בת קיימא הגוררת שורה ארוכה של בעיות סביבה ובריאות, ועם זאת, והמשרד להגנת הסביבה לא פועל באופן מספק.
  • תקציב קרן הניקיון לטיפול בפסולת הוא כמעט ארבעה מיליארד שקלים, אולם אף שקל אינו מיועד לקידום מחקר ופיתוח או לחיפוש חומרים חלופיים לפלסטיק. הסיבה לכך היא מצוקת כוח-אדם אשר אינו מסוגל להתמודד עם ריבוי המשימות הנדרשות כדי להתמודד עם ריבוי בעיות הזיהום, ניהול אשפה בכלל ופלסטיק בפרט.
  • ממצגת של מנכ"ל משרד הגנת הסביבה, ישראל דנציגר, שהוצגה ביום הסביבה בכנסת, עולה, כי משרדי הממשלה יקבלו תוספת כוח-אדם משמעותי – 5,294.5 תקנים למשרד לבטחון פנים, 837.5 למשרד הבריאות, 583.5 למשרד המשפטים, 375.5 למשרד הרווחה, 230.5 למשרד האוצר, 32 למשרד התרבות, ורק 2.5 תקנים נוספים למשרד להגנת הסביבה. בתקופה הקרובה צפויה מצבת כוח האדם במשרד להגנת הסביבה אף להצטמצם. "צלול" דורשת הגדלה משמעותית של כוח האדם במשרד להגנת הסביבה.

עמותת צלול גאה בכך שנענתה לדרישה הציבורית להחמרת הפיקוח הממשלתי על נושא האסדה. "צלול" סבורה שכל ארגוני הסביבה, כולל היא, "נרדמו בשמירה" ונתקעו במשך שנים בניסיונות לקדם חקיקה, שספק אם תאושר. מעולם לא היה ציבור גדול כל-כך בישראל שהתעניין בהגנת הסביבה בכלל ובהגנת הסביבה הימית בפרט. עשרות אלפי פעילים סביבתיים פועלים ביחד למען הסביבה הימית, אנשים שמבינים ודורשים את הגנת הים והסביבה כבסיס לחיים נורמליים ובריאים לאורך מישור החוף. זו ההזדמנות של כולנו לחולל המהפכה המיוחלת בשמירה על הים.

בדיקת "צלול": חופים צפופים, יקרים ואין מקום לפרוס מגבת

 
בשבת האחרונה של  יוני 2018 יצאו מתנדבי עמותת צלול לבדוק את מצב החופים המוכרזים בנהריה, בחיפה, בנתניה, בתל אביב, בבת ים ובראשון לציון. בחופי הצפון שרר מזג אויר קצת סגרירי שהשאיר רבים בבית. בכל החופים – בצת, אכזיב ונהריה ניתן היה לשכור כסאות, אך אלה הוצעו לציבור מתוך ערמה מבלי שנפרסו קודם לכן על החוף. בשאר החופים נמצאה השתלטות חסרת מעצורים של עסקים על החופים ותפיסה כמעט מוחלטת של הרצועה הצמודה לקו המים. (משמאל ומימין לסוכת המציל). בחלק מהמקומות נשמרו מסדרונות מעבר בהם ניתן היה לחצות את שטח הכיסאות המושכרים ולהגיע לקו המים, אך מקום להתיישב בקרבת המים כמעט ולא היה. מתרחצים שלא רצו לשכור כיסא נאלצו להידחק לעורף החוף ולסככות העירוניות שבחלקן גם הוצבו כיסאות ומיטות שיזוף בתשלום. בחוף נהרייה מציעה העירייה מקום "חניה" סגור לבעלי כסאות, שמאפשר שימוש בכסא פרטי לאורך העונה בלי צורך לקחת אותו הביתה. פעולה ברוכה שרצוי להעתיקה גם לערים אחרות. מחירי ההשכרה דומים ברוב החופים (10-15 שקל לכיסא ושימשיה, 15-20 שקל למיטה) בחלק מהערים קיימת הנחה לתושבי העיר. עמותת "צלול" מודה למתנדבי "מגיני הים" שסייעו במדידות.
נהרייה שומרת כיסא

פרופ' דלטיץ' בסדנה: "יש לחנך את הציבור והרשויות לטפל בנגר העירוני"

"כדי להפוך את הנגר העירוני ממטרד למשאב יש לחנך את הרשויות ואת התושבים לאמץ טכנולוגיות לטיפול בו", כך אמרה פרופ' אנה דלטיץ', מומחית לנגר מאוניברסיטת ניו סאות' וולס, אוסטרליה המכהנת כויו"ר הועדה המדעית למרכז ערים רגישות מים בישראל. הדברים נאמרו במסגרת הסדנה, "הנגר העירוני – המודל האוסטרלי, שיזמו עמותת צלול, משרד החקלאות, בי"ס למדעי הסביבה ע"ש פורטר והמרכז לערים רגישות מים של קק"ל.

אוסטרליה נחשבת למדינה המתקדמת ביותר בעולם בנושא הטיפול בנגר, כחלק מהחשיבות הרבה שרואים האוסטרלים במניעת זיהום הים והנחלים ובעקבות הרצון לחסוך במשאבי מים. בשל סיבה זו ראו מארגני הסדנה חשיבות להציג את המודל בפני קהל ישראלי.

לדברי דלטיץ', המודל מוטמע בהצלחה ברמה הפדראלית באוסטרליה, כאשר ערים רבות מגדירות את עצמן כ"לוכדות מים" וכערי "ספוג" שעושות מאמצים כדי לתפוס את המים. כך למשל, בערים רבות הוקמו אגנים ירוקים (ווטלנדס) המטפלים בנגר לפני החדרתו לקרקע, הוקמו גינות גשם שתפקידן לקלוט את המים ולמתן את זרימתם, הוקמו "סוואלים" המתעלים את המים למקום הנמוך ביותר, וקירות ירוקים, שהם בעצם גינה אנכית הצומחת על קירות הבתים, המושקת במים אפורים (מי מקלחות וכיורים) ובמי גגות בעת הגשם. בבתים רבים, ובעידוד השלטונות, הותקנו מכלי אגירה לאיסוף מי הגגות המשמשים להשקיית גינות ולהדחת אסלות.

עוד אמרה  דלטיץ', כי מחקר שנערך בעיר סידני מצא, שבין 2008-2014 הוקמו בעיר אלפי אמצעים בשכונות מגורים ובדרכים. פרויקטים אלה גרמו לא רק להחדרת מים ומנעו שיטפונות, אלא שהם גם העלו את ערכם של הנכסים בין 4%-6%, זאת בשל החדשנות והטיפוח ששכונות אלה זכו לו.

ממונה תכנון אסטרטגי ברשות המים, מיקי זיידה, תאר את מצבו של משק המים הישראלי, שבעקבות חמש שנות בצורת, סובל ממשבר חמור המחייב ניצול של כל פוטנציאל המים הקיים. יחד עם זאת הדגיש, כי פוטנציאל השימוש בנגר העירוני אינו כה גבוה כפי שרבים חושבים. על-פי הערכות השירות ההידרולוגי הפוטנציאל הוא כ-220 מלמ"ש (180 מלמ"ש כנגר באגני הניקוז המערביים ועוד כ-40 מלמ"ש נגר עירוני) שבפועל רק חלק קטן ממנו (כמה עשרות) ניתנים לניצול, זאת כי יש לקחת בחשבון גורמים רבים כגון מחיר המים, מחיר הקרקע, איכות המים ורגולציה.

בתחום המשילות והאסדרה אמר, כי ניהול הנגר נמצא בידי מספר משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, כאשר החסמים בפני ניהול נכון הם לעיתים מקומיים ולעיתים ארציים כי נדרשת ראייה כוללת לפתרון חסמים אלה. זיידה תיאר את הפעילות המבוצעת בימים אלה על-ידי מינהל התכנון ורשות המים בתחום זהה – מדידת עוצמות גשם ותקופות החזרה (השירות ההידרולוגי), גיבוש כללים מנחים לשימוש בנגר עירוני, חיזוי שיטפונות, תרגום גשם נגר ועוד. באשר לעקרונות מקצועיים הנדרשים ליישום אמר, כי יש להטמיע את נושא שינוי האקלים באופן חישוב ספיקות התכן ו/או הנפחים שיהיו זמינים לשימוש וכי  יש לעשות אינטגרציה בין ניהול הנגר האגני לניהול נגר עירוני.

בשאלת האחריות לנגר אמר זיידה, כי לדעת רשות המים היא צריכה להישאר בידי העיריות, כאשר תאגידי המים והביוב ייקחו חלק באחזקת התשתיות ופיתוחן בראייה כוללת של מערכות המים והביוב וכי רצוי שרשות המים תשמש כרגולטור. עוד אמר, כי הרפורמה שהציע משרד החקלאות טובה, אך הציע לבחון מודל שבמידה ומקימים מועצה ארצית לניקוז, היא תשולב עם מועצת רשות המים, שכן אין טעם בריבוי גופים.

סמנכ"ל בכיר לתשתיות, תכנון וניהול משאבי קרקע, ערן אטינגר, אמר כי לשאלת ניהול הנגר העירוני השפעה דרמטית על המרחבים הפתוחים, עליהם אחראיות רשויות הניקוז ומשרד החקלאות, כגורם מטה. "לכן, נהיה מעורבים ונתמוך בכל יוזמה שתקדם ניהול נגר עירוני באופן שרואה בו משאב ולא רק מטרד שיש להזרימו החוצה", אמר. "לשמחתנו, על הפרק כיום מספר יוזמות, וניכר שהמודעות לנושא עולה, אבל האתגר האמתי הוא להפוך את הגישה של 'ערים רגישות למים' לגישה נפוצה ומחייבת. לשם כך צריך רגולציה, חינוך, אנשי המקצוע ורתימת כל הגופים המעורבים, בדגש על מוסדות התכנון ויזמי הפיתוח המוסדיים: משרד הבינוי והשיכון, רמ"י, ראשי רשויות, מהנדסי ערים, רשות הבדואים והציבור הרחב".

פרופ' אביטל גזית מבית הספר לסביבה "פורטר", סיפר כיצד עיריית הרצליה, בעצתו, החליטה לשנות את תוכניתה להקים באזור הבאסה פארק עירוני קונבנציונלי שהבריכה שבו מוזנת בצינור, לבריכת חורף טבעית ואקולוגית הקולטת נגר ומורידה בכך את הלחץ מהצנרת העירונית. ואכן, כיום פארק הבאסה קולט את הנגר העירוני, המים נקווים בבריכת חורף, התומכת במגוון ביולוגי ייחודי ועשיר לטובת הטבע והציבור  לדבריו, פרויקטים מסוג זה ניתן להקים בערים רבות נוספות ברחבי הארץ.

לדברי מנהל המרכז לערים רגישות למים, ד"ר ירון זינגר, הסדנה עמדה בסימן כניסה לשנתו הרביעית של המחקר, תוך התמקדות בחסמים ובהזדמנויות הטמונות בנגר עירוני. לדבריו, בשלוש ערים בארץ פועלים ביופילטרים להדגמת הטכנולוגיה והתאמתה לצרכים ולתנאים בישראל, כאשר הביופילטר ההיברידי של כפר סבא הוכיח הצלחה בקציר, השהייה, טיהור והחדרת מי נגר בחורף ושיקום של אקוויפר מינטראט בקיץ. זינגר הדגיש, כי למרות ההצלחה, יישום של פתרונות בתחום הנגר נתקלים בקשיים רבים. הסיבה לכך היא שבנגר מטפלים כ-20 בעלי עניין, שכל אחד רואה את תועלתו בלבד. לדבריו, קיים הכרח לייצר שיתוף בין כל בעליי העניין לקביעת מדיניות בת-קיימא.

נציגת עמותת "צלול", דליה טל, אמרה כי בכל חורף זורמים לחופי הרחצה ולים, כ-40 מיליון מ"ק  מי נגר עירוני, שמקורם במי גשם, שבשל הבניה הצפופה ואיטום הקרקע, אינם מחלחלים ואובדים למשק המים. מים אלה הזורמים לים באמצעות כ-160 נקזים, מכילים דלק ושמנים, אשפה, ביוב, הפרשות בעלי-חיים, חיידקים (תוצאת חיבורים לא חוקיים בין מערכות הביוב למערכות הניקוז) ושפכים המוזרמים מהמכונים לטיהור שפכים ומוגלשים לנחלים ולים. הנגר פוגע בנחלים, בים, בהנאת הציבור ובבריאותו. גורם להצפת בתי-מגורים, בתי-עסק ומכוניות ולנזקים לתשתיות העירוניות.

לדעת "צלול", יש להחליט מי האחראי על נושא הנגר, לאכוף חוקים ותקנות, ביניהם תקנות המחייבות הפרדה בין ביוב לניקוז (תקנות צנרת), לאסור הזרמת נגר לנחלים ולים, אלא באמצעות היתר הזרמה, להקים קולטי פסולת שימנעו את הגעתה לים ולפזר מאפרות ברחובות הערים למנוע הגעת בלדי סיגריות לים.

 

דף העמדה של עמותת צלול בנושא הטיפול בנגר

בכל חורף זורמים לחופי הרחצה ולים, כ-40 מיליון מ"ק  מי נגר עירוני, שמקורם במי גשם, שבשל הבניה הצפופה ואיטום הקרקע, אינם מחלחלים ואובדים למשק המים. מי הנגר, הזורמים לים באמצעות כ-160 נקזים, מכילים דלק ושמנים, אשפה, ביוב, הפרשות בעלי-חיים, חיידקים (תוצאת חיבורים לא חוקיים בין מערכות הביוב למערכות הניקוז) ושפכים המוזרמים מהמכונים לטיהור שפכים ומוגלשים לנחלים ולים. הנגר המזוהם פוגע בנחלים, בים, בהנאת הציבור ובבריאותו. גורם להצפת בתי-מגורים, בתי-עסק ומכוניות ולנזקים לתשתיות העירוניות. תיקון הנזקים מחייב רכישת פוליסות ביטוח יקרות, שעלותן מוטלת על הציבור הרחב. ממשלות ורשויות בעולם עושות מאמצים לצמצום כמות הנגר באמצעות חקיקה ואכיפה ועידוד אמצעים להגברת החלחול – עלות שיטות אלה נמוכה בכ-25% בהשוואה לשיטות קונבנציונליות.

ממשלה

  • להחליט מי אחראי על נושא הנגר ומי מפקח? רשויות, רשויות ניקוז, תאגידים, משרדי ממשלה?
  • לאכוף חוקים ותקנות המחייבים הפרדה בין ביוב לניקוז (תקנות צנרת)
  • לאכוף את תמ"א 34ב' כולל התיקונים.
  • לאסור הזרמת נגר לנחלים ולים, אלא באמצעות היתר הזרמה (בתוך מספר שנים).
  • לספק למתכננים נתונים מעודכנים בנושא הידרולוגיה, מבנה הקרקע, כמויות הגשם ועוד.
  • לתמוך בפרויקטים ערוניים לצמצום הנגר והחדרתו: ביופילטרים, גגות ירוקים, גינות ועוד.
  • רשות המים – לרכוש מהרשויות המקומיות את המים המוחדרים לקרקע.
  • משרד הבריאות – לאפשר להקים גינות קולטות מים, לנצל מי גגות ועוד.

רשויות המקומיות

  • לתכנן פרויקטים הלוקחים בחשבון את הנגר כמשאב ולא כמטרד.
  • לחוקק חוקי עזר לאי-חיבור ולניתוק מרזבים ממערכות הניקוז.
  • להציע הקלות ותמריצים לבעלי בית פרטיים המתקינים מתקנים לצמצום כמות הנגר.
  • להקים קולטי פסולת שימנעו את הגעתו לים ולפזר מאפרות ברחובות הערים.
  • לשכנע את הציבור להקים גגות ירוקים, גינות מחלחלות ולנתק מרזבים ממערכות הביוב.

הציבור הרחב

  • לנתק את המרזבים ממערכות הביוב והניקוז העירוניות ולאפשר למים לחלחל לגינה.
  • להעדיף לרכוש דירה בבניין או בשכונה שהנגר שלהם מוחדר לקרקע ואינו זורם לרחוב.
  • לדרוש מהרשות המקומית להקים ביופילטרים, גינות גשם ולשנות את מבנה הפארקים הציבוריים כך שניתן יהיה להחדיר לתוכם נגר.

 

 

A world stricken with plastic

Plastic has changed the face of the world for better and worse and is an indispensable product. And as such has become the "dummy" that rose against its maker and is threatening to strangle it.

No matter which coast we travel to in Europe, Asia, America or even the poles, plastic waste is floating everywhere on the water or lying on the beach, evidence of the excessive consumption that characterizes our lives as well as low awareness of its results.

How does plastic reach the sea? We leave it on the beach, on river banks or in city streets – beverage bottles, plastic bags and disposable utensils. These come with wind and waves to sea, and turn into one of the harshest enemies of marine environment.

Plastic is a complex polymer produced mainly from oil. It was introduced into our lives only a few decades ago, nevertheless it is everywhere: in industry, at homes, in packaging, in paint, adhesives, toys, electronics, clothes, artificial joints and more. What made plastic so popular is its ease of production, low price, durability and versatility.

Plastic originates in natural material, but finished products are made of materials that do not exist in nature, and therefore, for the moment, there are no creatures capable of decomposing it efficiently. According to experts' estimates, a PET (polyethylene terephthELAte) bottle made of polyethylene will last for 700-500 years. A hard plastic box will decompose after 1,000 years and an innocent plastic bag left on the beach will decompose after 200-300 years. All we can do is assume that the archaeologists of 3016 will find the box we left on the beach in the summer of 2016.

Every year, the world produces trillions of plastic products, weighing billions of tons, half of which cannot be recycled. These find their way to garbage dumps, open spaces and the sea. It is estimated that there are already more than a trillion particles of plastic waste in the oceans and thus far it is agreed upon with researchers that plastic waste is one of the most serious ecological problems. Plastic harms millions of animals every year. Studies suggest that by 2025 the oceans will contain more plastic particles than living organisms.

In recent years it has been discovered that plastic waste accumulates in giant floating islands (5 gyres) containing plastic parts in various stages of decomposition, with concentrations of bacteria, algae and protozoa (parasite). The largest garbage dump island is in the Pacific Ocean, and it has been dubbed "Plastisphere". The researchers, Tracy Mintzer and Eric Zetler of the Massachusetts Institute of Technology in the United States, which expose this phenomenon, examined the biological membrane that encapsulates a piece of plastic about five millimeters long and found more than 1,000 different species, some of which had never lived in the open ocean. The researchers surmise that some of the bacteria cling on to the plastic pieces as they pass through the digestive tract of fish or other marine animals. Not only that but plastic waste contains dangerous substances such as DDT, which are considered carcinogenic to both animals and man.

These dangerous substances are consumed by marine life, climb up the food chain and reach our plates.

As for now research has not yet been conducted as to the plastic infected consumption of marine life but researchers are express serious concern of the consequences.

Plastic floating at sea is responsible for another worrying phenomenon, the immigration of invading species.

Small marine creatures float through the oceans by clinging on to the small plastic pieces until they settle down in another place and inhabit it. With the absence of natural enemies the invading species take over the new environment and harm local inhabitants.

According to a UN report the economic damage caused by plastic waste is an estimated $ 75 billion a year alongside severe damage to coral reefs, death of sea turtle & mammals and severe damage to the biological diversity. Damages caused to the fishing, tourism, shipping and other sectors has been estimated at about $ 13 billion a year. The Economic Association of Asian Countries has estimated that plastic waste causes its member states $ 1.2 billion in damage each year, where the major damage caused by a decline in tourism as a result of coastal pollution.

Coastal pollution requires local authorities to invest huge sums in cleaning and enforcement. In the west coast of the United Stated cleaning of beaches reach up to $ 500 million a year, a sum that can be invested in other important goals such as education, housing and welfare. Our local authorities also invest a lot of money in cleaning beaches each year. In the absence of substantial assistance from the state, it is considered too few of actions and as such not efficient enough.

***

Micro plastic

Professor Richard Thompson of the Plymouth University, England, was the first to discover in 2004 that plastic thrown into the sea is not degradable as many hoped, but undergoes a process of extinction which eventually turns it into micro plastic with grain diameter between several microns to few millimeters.

In 2009, researchers from the Auckland University, Australia, determined that these "innocent" particles floating at sea, penetrate the bodies of creatures, climb up the food chain, causing extensive damage to life and marine flora and reach our table with the fish we eat. It is estimated that the Pacific island of plastics contains billions of micro-plastics particles per square kilometer. A study of large lakes in the north of the United States has revealed large amounts of plastic particles that damage the water and the living creatures with in them, among them the oysters that are very fond of the region's inhabitants.

Another major source of micro plastics is household products, headed by cosmetics products – shower gel, peeling products and toothpastes to which plastic particles (microbeads) are inserted with the aim of increasing their efficiency. (Toothpaste contains between 5,000 and 95,000 plastic particles. Plastic particles volume in shower gel equals the volume of the other ingredients). These particles are so small they do not stop in any filter on the way, and they reach municipal sewage, groundwater, rivers and sea, causing damage. In 2015 Following public pressure, US President Barack Obama signed a law banning the sale of micro-plastics products less than five millimeters in diameter, which will come into effect July 2017. Even before the law was passed, cosmetic companies announced that they found natural alternatives to plastic pellets – Nutshells, fruit seeds and more.

Despite the paucity of research and the paucity of data, researchers still define the Mediterranean as "Plastic battered”, as about 10 percent of the world's coastal population lives along its shores, its shipping lanes are overloaded and its water flow streams that have dense populations, those are considered Ideal conditions for catastrophic emergence. According to preliminary estimates, already today the Mediterranean Sea contains about 10 percent of the total amount of plastic waste that travels throughout the seas, tens of thousands to hundreds of thousands of items per kilometer.

The situation in Israel is no different. An three year examination conducted in eight different sections of the coast, by the Haifa University in cooperation with the Ministry of Environmental Protection, from Betzet in the north to Zikim in the south, shows that 92 percent of the waste on beaches and sea is plastic (58 percent worldwide). The sorting of waste revealed that it contained a large quantity of food packages, disposable utensils (32 percent) and garbage bags (23 percent).

***

The main pollutants

One of the major pollutants to marine environment is undoubtedly the disposable utensils – cups, plates, cutlery and storage tools, which are disposed of by the public in open spaces, riverside banks and beaches. This is caused due to lack of proper infrastructure for collecting the utensils, lack of recycling plants, lack of products that can be produced from these materials (until recently it was common to manufacture polystyrene hangers, and in recent years, production has only been for polypropylene), and very low public awareness.

In many cities of the world, single use tools are not treated as a decree of fate. In Germany, municipal bylaws prohibiting the use of disposable utensils in mass events were enacted in several cities. The result is a 50 percent drop in the amount of garbage collected during the event. Munich's annual beer festival, Octofest, has won many prizes for not using disposable dishes. The Hamburg municipality banned the use of disposable utensils in all its buildings.

In 2010 China's Ministry of Economy warned that the use of disposable chopsticks would increase, and is encouraging the public to carry sticks even when he visited the restaurant.

In second place are plastic bags that fly in the wind or are left by the public in open spaces. These cause enormous damage to marine environment and especially to marine animals who mistakenly think that these are jellyfish.

Each year, 2.2 billion plastic bags, defined as tank top bags, are distributed in Israel, that is an average of 275 bags per person. Most of these bags find their way, after a very short use to the garbage, open spaces, beaches and the sea.

As in many countries around the world, which prohibited the distribution of free bags, in March 2016, the Knesset approved the law to reduce the use of disposable bags, promoted by Zalul and the Council for a Beautiful Israel, which charges ten agorot for the purchase of a tank top bag (Zalul demanded the payment of 60 agorot). The purpose of the law was to make the public reduce the use of bags and convince him to come to the store with a multi-use basket. Given the low price of the bag, it is doubtful whether the law will have a major impact on consumers.

Another problematic pollutant is drinking straws. According to estimates the Israeli public uses about 10 million drinking straws every year (the American public uses about 500 million straws a day/ About 1.5 straws per person a day). The straws are made of plastic containing Bisphenol (BPA), which is suspected to be a substance that impairs fertility and is banned for use in children's products. However, there is no prohibition against the manufacturing of straws made out of this substance. In some countries around the world the use of straws is prohibited. We have no reference to this. According to an assessment of the National Marine Environment Protection Unit, drinking straws account for about 10 percent of the plastic waste on beaches.

The rivers also discharge large quantities of plastic waste into the sea. This waste is originated by the public walking along the river and leaving waste on the banks, criminals who dump garbage in open areas, and waste that is driven to the rivers by the wind and fluid. Another source of waste is the urban drainage through which waste flows into the rivers and seas, which flows from the streets of the cities, roads and sidewalks. This waste contains food packages, bottles, bottle caps, plastic bags, cigarette butts and animal carcasses.

Many countries are trying to deal with the phenomenon by cleaning up city streets before the rainy season, dispersing ashtrays around the city to prevent cigarette butts from reaching the sea, and installing nets on the municipal drainage holes, which are meant to absorb the garbage and prevent it from reaching the sea. For the time being Israel does not have a standard for urban drainage, and there is no demand made by the Ministry of Environmental Protection to install nets on hatches of urban drainage pipes.

Fishermen also contribute to plastic waste. Although they find their livelihood at sea or spend their leisure time there, they are considered to be befoulers who do not take much consideration of the resource they enjoy. It is sufficient to tour the beaches and piers on which the fishermen spend time, in order to understand the dimensions of the phenomenon. After every storm, the shores of the country are filled with the remains of torn fishing nets, floaters ripped off of fishing nets and remains of fishing gear. On the wharves on which the sport fishermen stand, a huge amount of garbage rolls, including food packages, plastic bags and half-drink containers, in which flour remains used by the fishermen as bait.

                                                             ***

What can we do?

Although it seems that plastic polluting the beaches and rivers is a kind of fate that comes along with progress, it turns out that it is not too late to take responsibility. Global experience shows that if governments, authorities and the public believe that a subject is important enough, they will act to realize it. If we all believe that leaving waste on the beaches endangers our health and the health of the marine environment, it is likely that the phenomenon will be reduced, as was the case with picking wildflowers and cleaning streets with dog feces. For this to happen, the government, the authorities and the public must do their part. The government must enact laws and enforce them, such as: encouraging the reduction of the use of disposable plastic, prohibiting the manufacture and import of non-biodegradable disposable utensils, marking plastic products during their degradation and more. Local authorities must enact bylaws, impose fines on waste disposal agents and clean the beaches thoroughly and at a much higher frequency. The public has to act logically – reduce the use of plastic, use multi-usage tools, say "no" to bags and drinking straws, recycle, and especially not to through waste into rivers and on the beach.

***

A City Without Plastics project was launched, the first of its kind in the world

At a conference of coastal cities held on January 29, 2018, Herzliya Mayor Mr. Moshe Fadlon, Zalul CEO Maya Jacobs and the chairman of the Herzliya Municipal Tourism Development Corporation Mr. Jonathan Jacobovitz, announced the launch of a "City without Plastics", the first environmental pilot project of its kind in Israel and worldwide, in which a city (Herzliya Municipality) will gradually stop using disposable plastic tools.

The project is the result of Zalul's initiative and will be operated as a cooperation of the association, the Herzliya municipality and the municipal company for the development of tourism in an effort to deal with and solve the plague of plastic pollution. The pilot will begin at the mayor's office and the municipality building, and from there he will gradually proceed to the city's various institutions: kindergartens, schools, large public events sponsored by the municipality, businesses along the sea side, neighborhoods, public institutes and more…

Herzliya’s Mayor Mr. Moshe Fadlon said: "The city of Herzliya is one of the leading cities in Israel in the field of sustainability and environment. The widespread use of disposable plastic and the pollution caused by it necessitate vigorous action and the Herzliya Municipality is pleased to be the first to undertake the "City without Plastics" project. “This is a revolutionary approach that will reduce waste and thereby protect our marine and coastal environment and our natural resources."

Zalul CEO Maya Jacobs said: "Herzliya is a city that lives the sea, which is an inseparable part of the residents' lives. Plastic pollution at sea is a major ecological disaster, leading to the deaths of hundreds of thousands of animals worldwide each year. Experts say that by 2050 there will be more plastic at sea than animals. ‘City without Plastics’ is an important project that forms part of Zalul's overall activity to eradicate the environmental disaster caused by plastic. These join the Bags Law, the demand to apply the Deposit Law on large beverage bottles, and the initiation of another future bill to reduce the use of disposable tools and mark them with warning instructions as they mark cigarette packs."

"This initiative is another step in the framework of the vision that has been implemented in Herzliya in recent years under my lead, in order to reduce the impact of man on the sea. This is all a part of a goal I setup for myself to insure that the city of Herzliya will preserve its most valuable assets, the sea and the seaside" said Adv. Jonathan Jacobovitch, chairman of the Herzliya Municipal Tourism Development Corporation. “This current action is in alignment with actions already taken, such as: stopping the flow of sewage to the beaches, treating the drainage system before the first rain, cleaning the sea floor, expanding beaches by transporting sand instead of breakwaters, etc. I Thank the Mayor for his support and Zalul for their fruitful cooperation. The actions we are taking will be gradually & wisely lead and in accordance with our vision, and will eventually include the entire activity in Herzliya, in hope that private entities and other authorities will adopt similar initiatives. "

The pilot will last 2 years, in which all municipal authorities cease using disposable plastics, with emphasis in cups, plates and cutlery. The process will be professionally accompanied by Zalul and with tight cooperation with the Herzliya Municipal Tourism Development Corporation.

Around the world there are countries that reduce the use of plastic tools. The UK had announced that it would prohibit the sale of products containing micro-plastic. This is in addition to the requirement to pay 25 pennies for a disposable cup of coffee, a ban on the use of drinking straws in bars, and the collection of 5 pennies per plastic bag. In France, the prohibition of the use of disposable utensils will begin in 2020. In Germany there is already a ban on the use of disposable utensils in urban events and more.

Yet nowhere have all the things been put together into an overall municipal policy. In that, the city of Herzliya, which has adopted Zalul’s “City without Plastics” project, turns into a world leader.

Humanity produces about 300 million tons of garbage every year, of which about 8 million tons of plastic waste reaches the sea and the oceans. The global struggle to deal with the plague of plastic pollution is shared by many organizations around the world, as well as prominent figures such as British Crown Prince Charles, former US Secretary of State John Kerry, billionaire businessman Richard Brosnan and others. These work to reducing the use from its origins, to finding solutions for collecting plastic waste and for plastic recycling. In this context, it is important to pay attention to larger international contexts that will have great impact on the plastic issue and its treatment. For example, China announced that from January 1, 2018, it would stop absorbing plastic, paper and metal waste from the world. At the same time, the world's largest oil companies announced that in light of the global growth in the use of hybrid vehicles, it would invest $ 2 billion in the next few years to develop further uses of plastics.

Zalul has joined the fight against micro plastics

As part of its struggle to reduce sea pollution in plastic, Zalul joined an international coalition “Beat The Micro Bead”. The coalition is heading an international campaign against the use of micro-plastics particles in the hygienic & cosmetics industries (creams, toiletries & toothpastes). Micro-plastics are small plastic particles added by manufacturers into toothpastes and cosmetics in order to improve their activity. After usage, the micro-plastics run down the drain to the ground, into rivers and down to the sea, and from there into the stomach of different animals and at the end of the journey they land on our tables as well.

The coalition is supported by 93 organizations & NGOs from 39 countries worldwide. Following the coalition’s actions, 448 brand-names of 119 manufacturers have promised to stop the usage of the micro-plastics particles in their products.

 beatthemicrobead.org

Zalul addressed the Minister of Justice, Ayelet Shaked, to include, as part of the Pharmacists' Regulations (cosmetics), 2018, a ban on the manufacturing and import of cosmetics containing micro-plastics. These regulations will be approved under the Arrangements Law. The ban must be included in chapter 9: “Forbidden and limited substances for cosmetics. "

Micro-plastics are polyethylene granules that have been inserted for more than 50 years into cosmetics – toothpastes, soaps and other cosmetics – in order to improve their efficiency. Recently, several researchers have discovered that these grains, less than five millimeters in diameter, reach the sewage treatment plants, from which they are sent to the farmers' fields by irrigation water or streamed to rivers and from there to the sea, causing severe damage to marine life and vegetation and up to the extinction of many species. As marine creatures are used for food, these plastic particles also reach our table and cause health damage to the public.

After these heavy damages became known, on December 28, 2015, Former US President Barak Obama, signed a law banning the sale of micro-plastics products less than 5 mm in diameter, which came into action on July 2017. Recently, The European Union has also announced a ban on the sale of products containing plastics from 2030. England, Italy and New ZeELAnd announced that the ban on the sale of products containing micro-plastics will take effect come July 2018.

In Zalul‘s opinion, the State of Israel must immediately join this blessed and most important global trend by prohibiting the production, distribution and sale of cosmetics containing micro-plastics, thereby making a crucial contribution to the safety of the sea and rivers as well as the entire public.

***

Zalul to Minister Shaked: Prohibit the manufacture and import of micro-plastics products

Zalul addressed the Minister of Justice, Ayelet Shaked, to include, as part of the Pharmacists' Regulations (cosmetics), 2018, a ban on the manufacturing and import of cosmetics containing micro-plastics. These regulations will be approved under the Arrangements Law. The ban must be included in chapter 9: “Forbidden and limited substances for cosmetics. "

Micro-plastics are polyethylene granules that have been inserted for more than 50 years into cosmetics – toothpastes, soaps and other cosmetics – in order to improve their efficiency. Recently, several researchers have discovered that these grains, less than five millimeters in diameter, reach the sewage treatment plants, from which they are sent to the farmers' fields by irrigation water or streamed to rivers and from there to the sea, causing severe damage to marine life and vegetation and up to the extinction of many species. As marine creatures are used for food, these plastic particles also reach our table and cause health damage to the public.

After these heavy damages became known, on December 28, 2015, Former US President Barak Obama, signed a law banning the sale of micro-plastics products less than 5 mm in diameter, which came into action on July 2017. Recently, The European Union has also announced a ban on the sale of products containing plastics from 2030. England, Italy and New ZeELAnd announced that the ban on the sale of products containing micro-plastics will take effect come July 2018.

In Zalul‘s opinion, the State of Israel must immediately join this blessed and most important global trend by prohibiting the production, distribution and sale of cosmetics containing micro-plastics, thereby making a crucial contribution to the safety of the sea and rivers as well as the entire public.

***

Expanding the Deposit Law

Zalul calls on the Ministry of Environmental Protection to expand the deposit law and apply it also onto the large containers (1.5 liters) that pollute open spaces and beaches, damage the landscape, harm flora and fauna and the entire public. Today, the deposit law is applied on small containers only, whose collection rate is more than 80 percent, and they have almost completely disappeared from the beaches and open spaces, while large containers continue to contaminate the environment.

What is the Deposit Law?

The Deposit Law, enacted in 1999, imposes a 30-agorot deposit on containers of up to 1.5 liters, but not on larger containers. Therefore, the purpose of the law, as defined, to improve the cleanliness of public space and to reduce the amount of waste buried, is only partially implemented.

Over the years, attempts have been made to apply the law to large beverage containers, but these have failed because of the opposition of the beverage manufacturers, who are the owners of the ELA recycling company, who succeeded in persuading the ultra-Orthodox parties to support this opposition.

What quantities are we talking about?

Each year 750 million large beverage containers are produced in the State of Israel. 430 million containers are voluntarily collected by the public (half of them are collected from transit stations, while the burden of the cost of collection is on the public), whereas 320 million containers (!!!) find their way to the landfills, and at worst they are thrown on beaches and into rivers. There they are one of the most severe pollutants.

Were any attempts made throughout the years to amend the law?

In 2010 the law was amended, but even then it was not applied to large containers. Instead, the legislator set collection targets (originally, the law set a recycling target of 85%, after which the recycling target was changed to 77% and reduced to 55%) under "autopilot". In other words, if the manufacturers and the ELA corporation will succeed in collecting and recycling 55% (of the quantity sold in 2016), the deposit law will not apply to them. In the case they fail to do so, the deposit will be applied beginning 2017.

And indeed, according to the manufacturers, the rate of collection of containers stood at 54% in 2015, while in 2017 it was 57.5%. Hence, they should not be placed under the Deposit Law. In addition, the Ministry of Environmental Protection announced that it was considering canceling the "autopilot" clause and subjecting treatment of beverage containers to the packaging law approved in 2011, since the packaging law is efficient enough and therefore no deposit is required. The Minister of Environmental Protection is scheduled to decide on the matter.

Has the Ministry of Environmental Protection examined ELA’s data?

The data presented by ELA Corporation have not been examined or analyzed by the Ministry of Environmental Protection, so there is a reasonable chance that they are not correct and in practice are intended to serve the purpose of the corporation that opposes the expansion of the Deposit Law. A survey conducted by “Maagar Mochot” based on 276 recycling cages (Ordered by Asufta – a collection company that supports the expansion of the law), determined that the response was only 35%, and that a large proportion of the recycled containers were not those of drinking but of other products (ELH corporation denies this). In Pareto company’s opinion, which did work for the Asufta collection corporation, the response rates are even lower, and in any case they contradict European data where the voluntary collection is only 20%.

How is collection conducted?

By ELA’s data, collection is conducted by 24 thousand recycling cages scattered around the country, to where the public voluntarily brings the bottles. 2 percent is collected through and orange recycling bin and half is collected from transit stations. It is important to emphasize that a bottle that has arrived at the transit stations has cost municipalities a lot on the tax payer’s money, and as such, cannot be defined as “voluntary collection”.

What’s happening around the globe?

In most western countries, the US and Australia among them, a deposit law coincides with a packaging law. In some of the countries a deposit law was enacted after a packing law had existed already (In Germany the packaging law was legislated in the early 90s and the deposit law in 2002, where recycling collection target was set at 72 percent. Today recycling collection stands at 90 percent). A study conducted in the United States in 2014 found that the rate of return in countries with a deposit law is 80% -90%, while in countries where there is no law, it stands at only 23%.

What is the rate of return for small containers included in the deposit law?

The collection rate is 80%. Where out of the 5 billion beverage containers sold between 2002 and 2012, about 90% of the containers requiring deposit were returned. Nine times more than the return of the containers that did not owe the deposit. The best proof for law succeeding is the fact that small containers have almost completely disappeared from the sides of the roads, the rivers, open spaces and beaches, while large containers are languishing everywhere.

Is the claim that a deposit raises the cost of living correct?

The deposit is not a surcharge, since the consumer has a way to get his money back. Not only that, an inspection has revealed that the deposit caused a decline in the price of the product, since the manufacturer absorbs part of the deposit, so that who ever returns the container gains the reduction in the price of the product. Studies also prove that deposit does not cause a reduction in product use. In particular, a deposit encourages sustainable conduct and internalizes the external costs caused by the purchased product to the environment and to the general public.

There is a claim that crime families have taken over the collection of small containers

This argument has not been proven. What is certain is that the collection of small containers has become a source of livelihood for quite a few people who collect the bottles and return them. It is reasonable to assume that these people find it difficult to earn a living in another way.

Elkin decided not to expand the law

עיצוב: ולדה זלנין

he deposit law – "Zalul" will address the court

Following the decision of the Minister of the Environment, Ze'ev Elkin, not to expand the deposit law onto large beverage containers, "Zalul" will appeal to the court demanding that it determines whether the Minister took a decision which is under his authority.

Zalul believes that in his decision not to expand the deposit law and not to apply it to the large bottles, Ze'ev Elkin, in his role as minister of environmental protection, had damaged the public trust by predilection of foreign interests over environmental & the public’s interests. These harsh words must be said after it turns out that Minister Elkin preferred ignoring conclusions stated by CPA Yamin Georgi's report, which his office had ordered, explicitly stating that the recycling corporation ELA did not meet the recycling target, and chose to adopt the corporation's reports which proved to be, to put it mildly unreliable. This raises the suspicion that Minister Elkin had already foreseen the goal, which is the non-application of the law, thereby harming the interest of all of us.

The deposit law was legislated as an environmental law whose primary purpose was to make the public stop throwing beverage bottles in open areas and beaches and return them in exchange for the deposit. The beverage manufacturers opposed the law and convinced the religious parties that it would make the drinks more expensive. These caused the law to be applied only on small beverage bottles, and as for large bottles, the public was requested to voluntarily return them through ugly recycling cages placed on pavements at the expense of the public domain. The Minister of the Environment was required to examine the performance of the corporation as of 2016. If the rate of return does not exceed 50%, the Minister will be asked to expand the law automatically. However, contrary to what was expected of him, and despite the data that clearly showed that the ELA corporation did not meet the task, Elkin decided not to fulfill his duty and not expand the law.

According to the data by CPA Georgi clearly indicating that contrary to claims made by the ELA corporation showing they managed to collect 60% of the containers, they only managed to collect 44.13%. Not only that, contrary to the corporation's claims that it managed to recycle 100% of the containers, the data from CPA Georgi show recycling of only 30%, far from the 80% target set by the Ministry of Environmental Protection.

In his report, CPA Georgi states that the corporation intervened in the data by deciding on his own that the weight of the bottles was smaller, thereby causing a deviation in results for his benefit. The corporation's reports were not accompanied by documents and in some cases duplicate reports were made. His recommendation to the Ministry of Environmental Protection was that data on the weight of the bottles would be received from an authorized entity other than the corporation. In other words, the accountant's office appointed by the Ministry of Environmental Protection himself did not believe the reports of ELA, while the minister was prepared to rely on them blindfolded.

Not only that, but in order to explain his puzzling opposition to the law, Elkin claimed that "crime families" took over the collection of small bottles and therefore should not be allowed to expand their businesses. Unfortunately, the Minister of Environmental Protection did not even think for a moment that crime is being dealt with by the police, but by harming the environment.

The question arises as to why the Minister decided in favor of the corporation and against the public, and whether this has anything to do with the fact that he is running for the Jerusalem Municipality Mayor elections, whose population, the minister assumes, does not support expanding the law. Minister Elkin will be asked to explain to the court, as there is no chance that the environmental organizations, headed by Zalul, will let this scandalous decision slip by the order of the day.

ארגוני הסביבה: לבחון בזהירות ולדחות ככל האפשר הקמת איים מלאכותיים

לקראת יום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה פרסמה עמותת צלול, בשיתוף יתר ארגוני הסביבה, דף עמדה המסביר את עמתדם בנושא הקמת איים מלאכותיים, שחוזרים ועולים  על סדר היום הציבורי.

הארגונים החתומים מטה, מעורבים מזה שנים בתכנון וניהול המרחב הימי, ובהתאם לכך מבקשים לפרוס את עמדתם בנוגע לאיים מלאכותיים ומבניים ימיים. נושא שנבחן כעת ע"י כמה משרדי ממשלה.

עקרונית, אנו ממליצים לבחון בזהירות ולדחות ככל האפשר הקמתם של איים מלאכותיים בים התיכון, וזאת לאור הסיכון הרב שהם עלולים ליצור לסביבה הימית ולחופים. אמנם, במסגרת "טיוטת מסמך המדיניות למרחב הימי" המליץ מנהל התכנון במשרד האוצר להקים איים מלאכותיים בים התיכון עבור "מתקנים המייצרים סיכון בטיחותי, בריאותי או סביבתי משמעותי ביבשה", אך לדעת הארגונים הח"מ וגורמים רבים אחרים, קיים חשש שאיים אלה, אם יוקמו, ייצרו סיכון גבוה לא פחות, ועלולים לפגוע בחופים שהם משאב יקר למדינה ולאזרחיה לגרום לזיהום ולפגיעה בסביבה הימית.

ראשית, לעמדתנו האיים והמבנים הם רק חלק מהמבוקש לפיתוח במרחב הימי ואין לראותם כאלמנטים נפרדים, הניתנים להצבה בלא ראיה כוללת. רק תכנון כולל של המרחב הימי, המבוסס על איזון אינטרסים בין הצרכים השונים , כמו דייג, תשתיות, שמורות טבע ועוד , יכול להניב שימוש מושכל במרחב הימי. לפיכך, נדרש שלא לקדם איים כפרויקט נפרד מהמתוכנן במסגרת התכנית למרחב הימי, המנוהלת בשיתוף בינמשרדי ע"י מנהל התכנון.

בנוסף לראיה הכוללת הנדרשת, לאיים עצמם, בייחוד לאיים על מילוי ולאיים גדולים, השלכות שליליות ידועות מראש. פירוט השלכות אלו מופיע בהמשך המסמך.

איננו מתנגדים להקמת פלטפורמות לתשתיות שזיקתן לים ברורה ושבנייתן במישור החוף או ביבשה בכלל תגרור סיכונים וקונפליקטים רבים יותר, אך גם אותן יש לתכנן ולאשר במשורה ובהדרגה תוך בחינת חלופות, על סמך תסקיר השפעה על הסביבה הכולל חלופת אפס. יש להזכיר כי מסקנות ועדת ההיגוי בנושא, שמסקנותיה פורסמו עוד ב 2008, קבעה כי יש לבחון חלופות יבשתיות ולהקים בתחילה רק איים קטנים כמקרה מבחן.

באשר לאי לצרכי שדה תעופה, אנו מתנגדים להקמתו כל-עוד קיימת חלופה יבשתית עדיפה מבחינה סביבתית וכלכלית (שדה תעופה בנבטים). עלות אי מלאכותי גבוהה במליארדי שקלים משדה יבשתי ופוטנציאל הנזק והפגיעה בסביבה גדולים באופן משמעותי מפוטנציאל הנזק ביבשה.

באשר למתקני התפלה על אים מלאכותיים, יש לדחות את הקמתם עד למיצוי האמצעים הנוספים להפקת מים (שימור, שימוש חוזר וניהול ביקושים לצמצום צריכה).  בדרך זו יהיה ניתן לדחות את הצורך בהקמת מתקני התפלה נוספים ולדחות את התלות בהם.

 

דף עמדה משותף לארגוני הסביבה בנושא איים מלאכותיים

להלן פרוט ההשלכות של הקמת איים מלאכותיים, שנסמכות על דעתם ומחקריהם של מומחים שונים:

  1. פגיעה חריפה בנוף ובסביבה הימית והחופית – איים מלאכותיים/מבנים בים הם למעשה תופעה של "פירבור" ימי, מלבד הפגיעה הנופית צפויות השפעות מרחיקות לכת על הסביבה והחופית. ראו[1]Bishop et al. 2017:

"Artificial structures do not only modify marine and coastal ecosystems at the sites of their placement, but may also produce larger-scale impacts through their alteration of ecological connectivity – the movement of organisms, materials and energy between habitat units within seascapes…"

  1. סכנת הרס החופים והמצוק החופי – כפי שכתב ד"ר יעקב ניר גאולוג ימי, המתמחה במזרח הים התיכון רק 50 שנה, "אי מלאכותי אשר ימצא בקרבת החוף יהווה מחסום מוחלט לתנועת החול האורך-חופית ויגרום להרס מאסיבי של החופים. זאת עקב הצטברויות חול ש'תרעיב' חופים במורד זרם החול מחד. מנגד במקרה של אי מקביל לחוף, שבירת הגל בקצות המבנה תגרום להרס בשני צדיו " (חוות דעת ד"ר ניר מצורפת בזאת).
  2. פגיעה באיכות מי הים בים האי ליבשה – ד"ר ניר כותב: "כל השטח הימי שבעורף השדה, בינו ובין החוף עלול להפך לאזור סטגננטי ומזוהם. עלי לציין כי ככול שהמבנה יורחק מהחוף השפעתו אמנם תקטן, אולם עלותו תקפוץ בסדרי גודל וכן השפעת הגורמים הימיים תגבר " . הערה אחרונה זו בחוות דעתו של ד"ר ניר מתיחסת לסעיף זה והסעיף הקודם.
  3. כמויות עתק של חומרי מילוי – כפי שכתב ד"ר ניר: "אי מלאכותי דורש כמויות עתקשל חומרי מילוי – מהיכן אלה יילקחו (מהיבשה – מהים) ? אי בשטח קמ"ר אחד בעומק מים של 18 מ', עד פני הים בלבד דורש כמות מינימלית של 18 מיליון מ"ק (פרט לחומר של ה'שפועים' וכמובן ההגבהה הניכרת מעל לפני הים המסתכמים אף הם במיליוני מ"ק)".
  4. תכנון ואישור – בדומה לתכניות באזור החוף, על תכניות האיים המלאכותיים, והתכניות למבנים ימים להתאשר בועדות התכנון – מחוזיות, ולחוף והמועצה הארצית.
  5. בדיקת התכנות הכוללת עליות תחזוקה, אבטחה ו'עלויות חיצוניות' – צריכה לכלול את עלות תחזוקת האיים, עלות הסעת החולות (במטרה למנוע גריעת חולות מהחופים) עלויות פרוק/החלפה של שוברי הגלים, עלות השלד והפלטפורמה, עלות חומרי המילוי ועלות האמצעים לצמצום השפעות הסביבתיות השליליות. במאמר מוסגר נציין כי התלות בפעולה תמידית כנגד "הטבע" או כנגד הזרם הינה לקיחת סיכון מתמשך , שעלול להיות על חשבון הדורות הבאים. בנוסף לסיכון האנושי, העברת חולות הינה יקרה ועלולה גם לפגוע בבתי גידול ושירותי המערכת האקולוגית לאדם.
  6. תכנון פיזי לצמצום השפעה על תנועת החולות – על האיים להיבנות במרחק, בעומק, בשטח, בצורה ובמנח שהשפעתם על תנועת החולות לאורך החוף תהיה מינימאלית. העומק המינמלי לא יפחת מ -30 מטר (ובתלות למודל מורפו-דינאמי המכויל לתנאי המקום).
  7. מקור החול – פרוייקטים רבים מבקשים להשתמש בחול – הן לבניית מבנים כמו נמלים או להגנה על המצוקים והרחבת החופים. לעמדתנו יש לנהל את כל השימוש בחול במקום אחד ולא ליצור תחרות בלתי יעילה בין כל המבקשים את החול. לגבי כרייה בים , הרי שיש לאסור כרייה בעומק של עד 30 מ'. כריה בעומק זה תפגע במאזן החול המוסע לאורך החופים.
  8. יבוא חול – במידה ויוחלט על ייבוא חולף, הרי שהדבר חייב להיות באישור המשרד להגנת הסביבה לגבי יעילות הייבוא מבחינת גודל גרגר והרכבו המנרולוגי וכן לגבי הסיכונים של מינים פולשים או חול מזוהם. לעמדתנו ישנה עדיפות לייבוא חול מסיני (התא הנילוטי).
  9. ניוד חול מחוייב לעיתים על מנת להתגבר על המכשול הפיזי שמייצר המבנה ההסעה הטבעית לאורך החוף. יש לבחון את השפעות ניוד החול על המערכת האקולוגית ושירותיה לאדם. למשל, עדויות שפרקטיקה זו שלעצמה ללא קשר, למקור החול מעודדת והתיישבות והתפשטות של מינים אופורטוניסטים ומינים פולשים.
  10. כריית כורכר – אסור לאפשר כרייה בשטחים שבהם הקרקע סלעית. כרייה תפגע בצורה קשה ולא רוורסבילית במערכות אקולוגיות ובערכי טבע מוגנים.
  11. טכנולוגיות – לאור הנסיון הקיים בעולם, למרות שאינו דומה לתנאי הים הפתוח אצלנו, וע"פ מודלים שונים, מקובל לקבוע כי ל"איים צפים", כמופלטפורמות צפות או פלטפורמות הנשענות על מסבכים (שלד בטון מזויין המלא במי ים ופתוח לזרמי הים דרכו) יש עדיפות מבחינה סביתית וכלכלית. שלד המסבך עדיף על מבנה ימי מקיסונים[2] ועדיף מבחינות רבות גם על כלונסאות ועל טכנולגיות לייבוש הים.
  12. חומרי הבנייה –יש להקפיד כי שובר הגלים, המסבך וחלקי הפלטפורמה הנמצאים מתחת לפני הים ובמגע עם הגלים, יבנו מחומרים שאינם מזהמים, עמידים בקורוזיה, ושאינם מעודדים התיישבות מינים פולשים (יש על כך מידע מצטבר).
  13. מינים פולשים – מבנים מלאכותיים בים מיצרים "stepping stones" למינים פולשים, שיפגעו במינים המקומיים. חלק מהמינים הפולשים ארסיים או רעילים והתפשטותם בים וחופים פגיע קשה בשירותי המערכת האקולוגית לאדם. לאור המחסור במידע לגבי ההשלכות של המבנים המלאכותיים בים על בתי גידול טבעיים, בטווח הקצר והארוך (Airoldi et al., 2015), יש להיזהר ממידע, שאין לו בסיס מדעי מספק, המצביע על תרומת המבנים הימיים להגברה אקולוגית. יש לבחון מחקרים המצביעים על-כך שבתי הגידול המלאכותיים דלים בהשוואה לבתי גידול סלעיים טבעיים (גם אחרי מספר עשורים)[3] ומעודדים חדירת מינים פולשים. לדוגמה נתונים שהתפרסמו לאחרונה (2017)Bieler et al.  על תפקידן של שוניות מלאכותיות בהפצת מינים פולשים:

"… new arrivals in the Florida Keys National Marine Sanctuary are of concern. Growing evidence indicates that artificial reefs can act as permanent way-stations for arriving non-natives, providing nurseries within which populations may grow in an environment with reduced competition compared to native habitats.[4]"

 

  1. ביטחון לאומי – סיכון גבוה יותר לפגיעה בתשתיות אסטרטגיות – כשל או סגירה הפעילות של מתקן על 'אי מלאכותי' או אסדות יכולה לנבוע כתוצאה מצונאמי או תנאי ים קיצוניים וקשים במיוחד או כתוצאה מפגיעה מכוונת של גורמים עוינים. מיקום מתקני תשתית בים ובקרבת גבול המים הטרטוריאלי של ישראל חשופת אותם לאיומים נוספים שאינם קיימים ביבשה. על מנת לצמצם את הסיכונים הנ"ל יש צורך בהשקעות עתק במבנה בחומרים ובטכנולגיות וכח אדם להסדרי בטיחות ובטחון.
  2. השלכות נופיות – הים הינו המרחב הפתוח האולטימטיבי ותושבי המדינה , הנוהרים למרחב זה כל השנה, זכאים להינות ממנו ללא הפרעה. לשם כך מוצע כי המבנים המוצעים יהיו בהתאם לנקבע לפני שנים – רק איים ומבנים קטנים בהיקפם ורק במרחק רב מהחוף. אי לשדה התעופה הינו חריג בכל מובן – נפח המילוי הגדול ביותר ובעל השלכות נופיות ואחרות, כמו רעש, השליליות ביותר. לפיכך, הקמתו סותרת לכל שיקול תכנוני וציבורי.
  3. השלכות על השימוש בחופים – למרות היותו של המבנה או האי בתוך הים – ההגעה אליו עלולה להשפיע לרעה על השימוש בחוף, שהינו המרחב הציבורי המבוקש ביותר במדינה. הכוונה הן לדרכים שיפותחו לאיים על חשבון המרחב החופי (כמו הארכת כביש 5 או כביש 431 הכלולים בתמ"א 42) ואם אלו הגשרים שיימשכו אל תוך הים (כמו במקשר בחדרה או גרוע מזה, גשר על מילוי) – לכל אלו השלכות הן על אפשרות הציבור להשתמש ולהינות מהחוף, על המרחב החופי המזרחי יותר, על נוף הים ועל הביולוגיה הימית. לפיכך אין לאפשר פיתוח של איים גדולים, שהפעתם אינה "מצומצמת" אלא בעלת השלכות על הציבור כולו.

 

 

 

בברכה,….

[1] Bishop et al. 2017. Effects of ocean sprawl on ecological connectivity: impacts and solutions Journal of Experimental Marine Biology and Ecology 492 (2017) 7–30

 

[2] קיסונים- תיבות מבטון מזויין המלאות בחומר מילוי ומשמשות כקירות ימיים להחזקת מזחים או סכרים או מבנים ימים אחרים. טכנולוגיה נהוגה עד מי הרומאים.

[3]   Laura Airoldi et al 2015 Corridors for aliens but not for natives: effects of marine urban sprawl at a regional scale

[4] Bieler et al. (2017), Non-native molluscan colonizers on deliberately placed shipwrecks in the Florida Keys, with description of a new species of potentially invasive worm-snail (Gastropoda: Vermetidae). PeerJ 5:e3158; DOI 10.7717/peerj.3158

חתמו על העצומה הקוראת לממשלה לאשר תיקון לחוק החופים

חוף הים הוא לא נדל"ן!

ביום ראשון הקרוב (3.6.18) ועדת שרים לחקיקה תכריע את עתיד החופים שלנו!

חתמו עוד היום על העצומה,  הקוראת לממשלת ישראל לאשר את התיקון לחוק החופים, שמשמעותו דיון מחדש בתוכניות בנייה ישנות בחופי ישראל (כאלה שאושרו לפני 2004), על מנת למנוע הקמת אלפי יחידות דיור וחדרי מלון, לאורך החופים, מחוף בצת בצפון ועד לזיקים בדרום, ללא מגבלה כלשהי של בנייה מקו המים.

החופים הם של הציבור ויש לנו הזכות המלאה ליהנות מהם!

אנחנו מאמינים כי רק קול ציבורי חזק ובטוח ישכנע את מקבלי ההחלטות שלא ניתן לאף אחד לגנוב לנו את הים מתחת לאף!

 

 

"צלול" לבג"ץ: את המקשר הימי ליבוא אמוניה יש לתכנן בוועדה המחוזית ולא בות"ל

עמותת צלול עתרה לבג"ץ (3490/18) בדרישה לקדם את תכנון המקשר הימי ליבוא אמוניה באמצעות ההליך התכנוני הרגיל, שהוא קידום התוכנית בוועדה המחוזית, ולא באמצעות הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל). עוד מבקשת "צלול" מבית המשפט לקבוע שגז האמוניה אינו תשתית לאומית ולכן שום סיבה לקידום התוכנית בהליך מהיר.

בעקבות סגירת מכל האמוניה החליטה המדינה, שהמענה ליבוא האמוניה יהיה באמצעות הקמת מפעל ליצור אמוניה במישור רותם, אך גם באמצעות הקמת מקשר ימי אליו תתחבר אוניה בנפח  6,000 טון. על פי התוכנית, האוניה תחובר למקשר במשך שבועיים, תזרים את האמוניה לחוף באמצעות צנרת ימית, עד להחלפתה באוניה אחרת. משמעות הדבר היא שבפועל האוניה תשמש כמכל צף.

לטענת "צלול", לא רק לא רק שתכנון וביצוע המקשר הימי הופקד בידי חברת חיפה כימיקלים ללא מכרז, אלא שהמדינה החליטה שמדובר בתשתית לאומית, שתקודם בהליך מזורז ומקוצר בוועדה לתשתיות לאומיות. זאת למרות שהאמוניה אינה צורך לאומי, אלא צורך של עסק פרטי הפועל למטרות רווח, ולכן אין כל סיבה שלא יקודם במסלול תכנוני רגיל, שמאפשר לציבור במה הולמת להשמיע את עמדתו ביחס לתכנית, בדיוק כפי שמקודם המפעל האמוניה במישור רותם.

קידום תכנון המקשר הימי במסלול תכנוני רגיל חשוב במיוחד, לאור הסיכון הפוטנציאלי הביטחוני והבטיחותי לציבור בחיפה ובקריות. המקשר מתוכנן בקרבה גדולה לפתח נמל חיפה החדש ולחוף קרית ים ויוצר סיכון לחיי ובריאות התושבים באזור ולסביבה, הן במקרה של פגיעה מכוונת באנייה שתהווה מטרה קבועה ונייחת, והן במקרה של תאונה או תקלה שיגרמו לדליפת אמוניה מהאנייה או מהצנרת שתונח מהמקשר לחוף.

עוד ציינה "צלול", כי בית המשפט העליון קבע שרשויות המדינה התנהלו בכל נושא סגירת מכל האמוניה כ"שבוי רגולטורי" בידי חיפה כימיקלים וכי נראה שהלקח לא נלמד, שכן המדינה מצאה לנכון, פעם נוספת, להעביר את סמכויות התכנון והביצוע של תשתיות האמוניה לידי חיפה כימיקלים., ללא כל ערובות ובטוחות, ובהמשך של אותה התנהלות פגומה ולא תקינה.

את העתירה הגישו עורכי הדין חיה ארז, חגי קלעי ואוהד רוזן.

 

 

הפלסטיק במגזר החקלאי  – הבעיה והצורך בפתרון

 

המגזר החקלאי צורך כ-35 אלף טון פלסטיק חקלאי בשנה, כ-8% מכלל צריכת הפלסטיק בישראל העומדת על כ- 450 אלף טון בשנה (נתוני המשרד להגנת הסביבה). מתוך כמות זו, כ-3,000 טון ממוחזרים (כ-10% תואם נתונים עולמיים). כמות דומה, כ-10% (נתוני 2012) מושלכת לשטחים הפתוחים, גורמת למפגעים נופיים, נשטפת עם הגשם לנחלים ולים וגורמת לנזקים לחי ולצומח, או מועלת באש וגורמת למטרדי ריח, לשחרור חלקיקים החשודים כמסרטנים ולסכנת שריפות. אריזות של חומרי הדברה וחומרי דשן המושלכות לסביבה גורמות לזיהום קרקע ולזיהום מקורות מים, להרעלת בני-אדם ובעל-חיים ולמפגעים נופים ואסטטיים. בסוף מסעה מגיעה פסולת הפלסטיק לים. יתרת הכמות כ-80% מוטמנת במטמנות האשפה.

אמנם השימוש בפלסטיק בחקלאות מסייע להגדלת התפוקה, לחסכון במים (קישואים 38%, מלפפונים 48%, בננות 10%), לחסכון באנרגיה ומסייע להפחית את השימוש בחומרי הדברה (קישואים 13%, בננות 27%, מלפפונים 12% ועגבניות 35%), אך תפוצתו הרחבה ואי-הטיפול הנכון הופכים אותו למטרד סביבתי קשה בארץ ובעולם כולו שלפי שעה טרם מצא לה פתרון.

לשימוש בפלסטיק במגזר החקלאי שורה של מאפיינים המבדילים אותו מיתר השימושים: השימוש הוא לרוב חד-פעמי, בדרך-כלל לגידול אחד (גידולי השדה חד שנתיים מהווים 75% משטח הקרקע החקלאית המעובדת), אפשרויות השימוש החוזר מצומצמות, קיימת אי-בהירות בשאלת האחריות לאיסופו (החקלאי, המועצה, הממשלה?).

תזכיר חוק להסדרת הטיפול בפסולת חקלאית, התשע"ג-2012 שניסה לקבוע הסדרים לעניין הטיפול הסביבתי בפסולת חקלאית לא צלח מאחר, ובין השאר, הטיל את כל האחריות לטיפול בפסולת על החקלאים ועל המועצות האזוריות. אי-בהירות קיימת גם בשאלת האחריות: בעוד שבנושא הפסולת הביתית והתעשייתית קיימת אחריות יצרן ואחריות צרכן (חוק האריזות וחוק הפיקדון) הכוללים תמריץ כלכלי וקנסות על אי-עמידה ביעדים. חוקים אלה אינם חלים על הפלסטיק החקלאי, מכאן שהחקלאי הוא האחראי הישיר לפלסטיק ואילו ליצרן אין שום סוג של אחריות.

גם המיחזור נתקל בקשיים רבים. אמנם חלק מצנרת הפלסטיק וחלק מיריעות הפלסטיק ממוחזרים, אך מדובר בעיקר באזורים שבהם פסולת פלסטיק רבה. החקלאים מפנים את יריעות הפלסטיק על חשבונם לאתרי ריכוז שבהם דחסנים (עלויות השינוע  עומדות על 230 שקל לטון באזור הקרוב לתחנת מעבר ו-500 שקל לטון באזור מרוחק). החבילות הדחוסות מיוצאות לרוב לחו"ל. יש לציין, כי בעקבות הודעת ממשלת סין לפיה תאסור יבוא פלסטיק, עתידו של היצוא לוט בערפל. מכאן, שלמרבה הצער, הטמנה או השלכה לשטחים הפתוחים צפויה להיות הפרקטיקה המקובלת ביותר לטיפול בפסולת הפלסטיק בארץ ובעולם.

מה צריך לעשות?

  • לאתר את הכשלים התפעוליים והרגולטוריים הגורמים להשלכת הפלסטיק: העדר תחנות מעבר, העדר פתרונות זמינים והעדר מודעות.
  • להכניס גם את היצרנים למשוואת המחזור כחלק מאחריותם לאריזותיהם – באחריות המשרד להגנת הסביבה
  • לשפר את נגישות החקלאים לאתרי האיסוף- באחריות משרד החקלאות.
  • לאכוף את החוק על משליכי פסולת פלסטיק לאתרים לא מורשים ועל שורפי פסולת פלסטיק – באחריות המשרד להגנת הסביבה והרשויות המקומיות.
  • לאמץ תחליפים לפלסטיק שפותחו בעולם. מגשי נייר במקום מגשי פלסטיק וקוביות אדמה SOIL BLOCKS לגידול שתילים צעירים.
  • לפתח כלים חדשים לצמצום השימוש ומיחזור. לדעת "צלול" באם תתעורר דרישה ציבורית ורגולטורית, החקלאות תמצא פתרונות לצמצום השימוש ותחליפים. בין השאר באמצעות "חקלאות מדייקת" שתכליתה אופטימיזציה של שיטות הגידול במטרה ליצור יעילות כלכלית וסביבתית.

 שיפור הנגישות לאתרי איסוף, אימוץ שיטות קיימות ופיתוח שיטות חדשות, יגרמו לצמצום השלכת פסולת הפלסטיק, לצמצום המפגעים הנופיים ואסטטיים, ימנעו פגיעה בנחלים ובבעלי-החיים, ימנעו פגיעה והשחתה של מי התהום וימנעו פגיעה בסביבה הימית  בה הוא מתפורר למיקרופלסטיק הגורם לנזקים קשים לחי ולצומח. אי השלכת פלסטיק לסביבה ימנע את נגע השריפות הגורם לעשן, לריחות רעים, לזיהום אוויר ולפליטת מזהמים החשודים כמסרטנים.

 

הערות למסמך המדיניות למרחב הימי של ישראל – ים תיכון

צלול הגישה ב-22 לאפריל 2018 למינהל התכנון את הערותיה לגבי מסמך המדיניות למרחב הימי:

עמותת צלול סומכת ידיה על הנחות היסוד הבאות שבבסיס מסמך המדיניות:
1. הפקת תועלות מהים ומניעת מפגעים בריאותיים ונזקים כלכליים תלויים בשמירת היכולת של המערכות האקולוגיות הימיות והחופיות להמשיך לספק לנו את שירותי המערכת שלהן.
2. שמירת תפקודם של שירותי המערכת האקולוגית מחייבים יישום מידי של מנגנונים לתכנון וניהול של המרחב הימי, כיוון שהלחצים על הסביבה הימית והחופית גדולים כבר היום וצפויים להתגבר בעתיד הקרוב.
3. המצב הקיים, של היעדר מנגנוני תכנון וניהול במרחב הימי, מסכן את תפקוד המערכות האקולוגיות ולפיכך צפוי לפגוע ביכולת לנצל את הפוטנציאל הכלכלי של הים.
הנחות המוצא והשאלות המרכזיות שהנחו את עמותת צלול בבחינת המסמך:
1. הנחת מוצא: מסמך המדיניות, מעצם הגדרתו, נועד להתוות עקרונות לתכנון ולניהול של כלל המרחב הימי של ישראל, לרבות האזור הכלכלי הבלעדי ("המים הכלכליים"), מתוך ראיה צופה פני עתיד.
השאלה: האם המסמך אכן מספק פתרונות צופים פני עתיד?
2. הנחת מוצא: מנגנוני תכנון וניהול שאינם מכסים את כלל המרחב הימי, מסכנים את תפקוד ואת בריאות המערכות האקולוגיות, ובהתאם, מסכנים את היכולת למצות את הפוטנציאל הכלכלי של הים.
השאלה: האם מסמך המדיניות מציע פתרונות מספקים לניהול האזור הכלכלי הבלעדי?
לעמדת עמותת צלול, קיים פער מהותי בין הנחות היסוד, המפורטות במבוא למסמך המדיניות, ובין המדיניות המוצעת במסמך. כפי שיפורט בהמשך, המסמך מציע לאמץ מדיניות, המקבעת את המצב הנוכחי, המתאפיין באקום תכנוני וניהולי באזור הכלכלי הבלעדי ודוחה את החשיבה על אופן ניהולו לעתיד בלתי ידוע.
החלק הראשון של המסמך מתמקד בהערות "צלול" לגבי סוגיות עקרוניות הכלולות במסמך.
ראשית, נתייחס לכך שההצהרה המפורשת לפיה קביעת מנגנוני תכנון וניהול במים הכלכליים מיותרת בשלב זה, לאור פעילות אנושית מצומצמת, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הקיימת, הקובעת צפי להרחבה משמעותית, ואינה עולה בקנה אחד גם עם מהות מסמך מדיניות, שלא נועד לתחזק מצב קיים, אלא לקבוע כלים שיבטיחו את מצב הסביבה הימית בעתיד.
שנית, נתייחס לכך שרשות הים המוצעת אינה תורמת לניהול אינטגרטיבי של המרחב הימי, לאור העובדה שלא נתנו לה סמכויות בתחומים מרכזיים. מעמדה והרכבה אינם מוגדרים, ותפקידיה וסמכויותיה מוגדרים באמצעות מונחים עמומים כמו אחריות ל"תכלול" ו"תיאום". כל זאת מבלי להבהיר מה מסתתר מאחורי מונחים אלו.
שלישית, נתייחס לנושא התכנון במרחב הימי. נדגיש, כי הפיצול המלאכותי בין הסמכויות באזורים הימיים השונים מיותר, מקשה על תכנון המרחב הימי, מתוך ראייה כוללת והתייחסות להשפעות ההדדיות של פעילויות שונות בים, ומונע התמחות חיונית בתחום התכנון.
רביעית, נתייחס למדיניות המוצעת לשמירת טבע. נדגיש, כי פרק זה בעייתי ביותר, כיוון שהוא מתעלם מההכרה העולמית בהידרדרות הנמשכת של מצב המערכות האקולוגיות הימיות ומהצורך הדחוף לאמץ באופן מידי כלים שעשויים לעצור את מגמת ההידרדרות. במקום זאת המסמך בוחר לדחות לעתיד לא ידוע הגדרה של אזורים ימיים מוגנים במים הכלכליים ומעניק הגנה מוגבלת, הן בהיקף והן במהות לשמירת טבע במים הטריטוריאליים. יודגש, שהמדיניות המוצעת לגבי שמירת טבע במרחב הימי מנוגדת למגמות העולמיות ולמחויבויות הבין-לאומיות של ישראל.
חמישית, נתייחס לנושא המניעה וההתמודדות עם זיהום ים. נשים דגש על שתי סוגיות עיקריות – העדר קביעת שלביות ולו"ז להשגת GES ולחסר בהתייחסות לבעיית זיהום הים בפלסטיק, במובחן מזיהומים אחרים.
שישית, נתייחס למדיניות המעודדת הקמת מבנים ימיים ואיים מלאכותיים ונצביע על ההשפעות השליליות הצפויות ממדיניות זו. נמליץ על אימוץ גישת התכנית הימית לישראל של הטכניון, לבחון בזהירות את נושא הקמת האיים ולדחות ככל האפשר את הקמתם.
לבסוף, נתייחס בקצרה להפחתת ההגנה על משאב החול הימי, למרות ההכרה שמדובר במשאב במחסור.
חלקו השני של המסמך מתייחס להערות לפרקים וסעיפים פרטניים, לפי סדר הפרקים בטיוטת המסמך.
לפני שנעבור להערות בהרחבה, נדגיש, כי לדעת "צלול" יש להחזיר למסמך את פרק ההיבטים המשפטיים, שהורד במסגרת התיקונים שנעשו במסמך המדיניות. לאימוץ סטנדרטים בין-לאומיים באמצעות הצטרפות לאמנות בין-לאומיות ובאשרור אמנות בין-לאומיות יש חשיבות רבה, הנובעת מיצירת מחויבות לאימוץ סטנדרטים אלה ולצורך קידום שיתופי פעולה בין-לאומיים ואזוריים.

1. המלצת מסמך המדיניות לדחות את קביעת מנגנון התכנון והניהול של המים הכלכליים לעתיד, שגויה ומסוכנת
על פי מסמך המדיניות עצמו, "בעתיד הקרוב צפויה מדינת ישראל להידרש להרחבת תשתיות בים, הן כלכליות והן ביטחוניות… הצרכים של המשתמשים השונים בשטחי ים, הולכים וגדלים, ולכן מחייבים ראייה תכנונית כוללת של המרחב, שתאפשר תיאום וחפיפה בין משתמשים שונים".
למרות זאת, המסמך ממליץ להקפיא את המצב הקיים במים הכלכליים המתאפיין בהעדר תכנון סדור ובמנגנון ניהול ברור. המלצה זו עוברת, כפי שמפורט בהמשך, כחוט השני לכל אורך פרקי המסמך.
גם אם היינו מקבלים את הנחת המוצא בסעיף 2.3 של המסמך, כי "נכון להיום מתקיימות, במים הכלכליים, פעילויות אנושית ופעולות פיתוח מצומצמות, ולכן צפויים קונפליקטים מעטים בטווח הזמן הקרוב" (אנו חולקים עליה, שכן כבר היום, לצד פעילויות גז ונפט, יש במים הכלכליים פעילויות של תעבורה ימית, דיג, ביטחון והנחת קווי תקשורת), הרי שהעובדה שמדובר במסמך צופה פני עתיד, מחייב קביעה דחופה של מנגנונים שיאפשרו לנהל את הקונפליקטים בין המשתמשים השונים, נוכחיים ועתידיים, ובין הפעילויות השונות לסביבה. זאת בעיקר, על רקע המציאות, שהמסמך מכיר בה, המתאפיינת במיעוט ידע קיים על המערכות האקולוגיות בים העמוק ועל השפעת הפעילות האנושית עליהן.
ההמלצה אף סותרת את מסקנות שלב א' של הפרויקט, שבמצב הקיים, "המרחב הימי מתאפיין במשילות חלשה הבאה לידי ביטוי בביזור סמכויות, בהעדר תיאום מספק בהיבטים של תכנון וביצוע" (סעיף 1(א) למסמך).
הקפאת המצב הקיים, תוביל בהכרח להמשך ההידרדרות בתפקוד המערכות האקולוגיות הימיות, שמצבן בחופי ישראל, כמו בשאר העולם, קריטי כבר היום.
נציין, שהמסמך אף אינו מגדיר מהם היקף הפעילות והשיקולים שיצדיקו הקמת מנגנוני תכנון וניהול במים הכלכליים.
להלן התייחסות לחלק מהמלצות המסמך להקפאת המצב הקיים.
פרק ניהול המרחב הימי
סעיף 2.3 למסמך ממליץ על הקמת רשות ים סטטוטורית, אך מגביל את סמכויות התכנון שלה במים הכלכליים לייעוץ לבעלי הסמכות הקיימים. את קביעת ההליך התכנוני במים הכלכליים, המסמך ממליץ לדחות לעתיד לא ידוע:
סעיף 2.3 (ה): "ועדת היישום של מסמך המדיניות תמליץ על עדכון ההליך התכנוני המפורט לעיל בהתאם לשינויים בהיקף וסוג הפעילויות במרחב."
ספציפית לגבי אישור קידוחי גז ונפט, מומלץ שהוא יתבצע על-פי חוק אזורים ימיים. כלומר, ככל שהצעת חוק אזורים ימיים תאושר, ההמלצה היא לשמר את המצב הקיים, שבו הסמכות הבלעדית לאישור נמצאת בידי הממונה על ענייני הנפט, ומתן תוקף חוקי להתייעצות עם המשרד להגנת הסביבה. מסמך המדיניות מוסיף/מחליף כגורם מייעץ לממונה ועדה מייעצת-מתכללת, שתקום תחת רשות הים (המסמך לא מבהיר מה יתרונו של הגוף המייעץ החדש על המשרד להגנת הסביבה או מדוע צריך שני גופים מייעצים).
סמכות ייעוץ אינה תחליף למנגנון תיאום מחייב או להקמת גוף בעל ראייה כוללת וסמכות לתכנן את הפעילויות במים הכלכליים ולקבוע סדרי עדיפויות בין השימושים השונים במרחב הימי.
פרק הפקת הידרו-קרבונים
פרק 2.1 (ד) עוסק בפיקוח על הבטיחות של מערכי החיפוש וההפקה. למרות ההכרה בחיוניות הפרדה בין סמכויות הרגולטור הממונה על אישור פעילויות נפט ובין הרגולטורים המוסמכים לדאוג לבטיחות הקידוחים ולסביבה, שהיא לקח שנלמד בכל העולם מתאונות שגרמו לזיהום הים בנפט, המסמך מציע לדחות את ההפרדה לשלב מאוחר יותר, "כשתגבר הפעילות".
הצעה זו בעייתית ביותר, לאור הנתונים הבאים:
א. פיתוח מאגר לוויתן ומאגרי כריש ותנין נמצאים בדיון ברשויות הרישוי, תחת מחאה ציבורית חריפה והליכים משפטיים שונים, שהמשותף להם הוא היעדר מנגנון תכנוני במים הכלכליים.
ב. ההליכים המתקיימים למתן רישיונות חיפוש גז ונפט חדשים, שבעקבותיהם הוענק רק לאחרונה רישיון חיפוש לקונסורציום חברות הודיות ובמהלך השנה מתוכנן הליך תחרותי נוסף להענקת רישיונות חיפוש.
פרק שמירת טבע
סעיף 2.2(א) בנייר המדיניות מתייחס לנושא שמורות טבע ימיות. המסמך מציע לא לקבוע כלל אזורי חיפוש לשמורות טבע ימיות במים הכלכליים, ומנמק את המדיניות בכך שהפעילות האנושית שם מצומצמת, רמת האיום נמוכה והידע המדעי מוגבל. ההצעה היא להסתפק ב-4 אזורים קטנים עם מצע קשה, שאותרו במסגרת הסקר האסטרטגי של משרד האנרגיה, תוך התעלמות מכך שכבר כיום ידוע על קיומם של אזורים ייחודיים, רגישים ועם מגוון עשיר במים הכלכליים, שאינם על מצע קשה .
גם ביחס לשמורות ימיות במים הכלכליים, ההצעה היא שרק אם וכשהפעילות האנושית תגבר בעתיד, יישקל מחדש הצורך בתוספת שמורות טבע.
המדיניות המוצעת מתעלמת מהמגמה העולמית, כמו גם מהמחויבויות הבין-לאומיות של ישראל, במסגרת אמנת המגוון הביולוגי, שהציבה למדינות החברות יעד (aichi targets) של הכרזה על 10% מהאזורים הימיים של המדינה כאזורים ימיים מוגנים עד לשנת 2020.
מגמה זהה, של הרחבת היקף האזורים המוגנים, לרבות במים הכלכליים, קבלה ביטוי גם בדירקטיבה האירופית שקבעה מסגרת אסטרטגית ימית (MSFD – Marine Strategy Framework Directive). הדירקטיבה הציבה למדינות האיחוד יעד של השגת GES (סטטוס סביבתי ראוי) בסביבה הימית עד שנת 2020, באמצעות יישום גישת EBM (ניהול מבוסס מערכות אקולוגיות). אחד הכלים העיקריים להשגת היעד הוא הקמת רשת קוהרנטית של אזורים ימיים מוגנים, שעד 2020 תכלול 10% מהמרחבים הימיים, עם דגש על קישוריות בין השטחים המוגנים וקביעת אמצעי ניהול אפקטיביים שלהם.
נייר המדיניות מציב את ישראל כמדינה היחידה ששוללת במפורש הצבת יעד להכרזת אזורים ימיים מוגנים.
גם ההנמקה למדיניות תמוהה. ראשית, ידע מדעי מוגבל הוא סיבה לנקוט בזהירות יתר ולהכריז על שטחים מוגנים בהיקף רחב, ורק לאחר הצטברות הידע לשקול אם ראוי לצמצמם. שנית – מלבד העובדה שמצבן החמור של המערכות האקולוגיות הימיות מצריך לנקוט כמה שיותר בצעדים להגן עליהן, אלא שההתרחבות הצפויה של הפעילויות בעתיד הקרוב מחייבת להציב כבר היום יעדים קרובים לאיסוף מידע ולהכרזה על שמורות טבע ימיות גדולות במים הכלכליים.

השפעת האנושות על הימים והאוקיינוסים, על הזיהום, חדירת מינים פולשים וכו', ידועה. כך שלא ברור מה צריך עוד לקרות, כדי להצדיק הכרזה עליהן גם במים הכלכליים, ואיך ההחלטה המפורשת לא להגן על הסביבה הימית במים הכלכליים עולה בקנה אחד עיקרון הזהירות המונעת, שהמסמך מגדיר כעקרון בסיסי.
לסיכום, כל מהותו של מסמך המדיניות הוא לקבוע קווי מדיניות לעתיד, ל"שלב המאוחר יותר". המסמך לא מביא כל תחזית מקצועית על-פיה הפעילות במים הכלכליים לא תגדל בעתיד הנראה לעין. למעשה, סבב הרישיונות שמקדם משרד האנרגיה מצביע על הגדלת הפעילות, בטווח הזמן הקרוב. כמו גם, קיים צפי משמעותי לגידול בתעבורה הימית ובפעילות סירות הנופש במקביל להרחבת נמלים ופיתוח מרינות נוספות (גידול שאינו מוגבל רק לאזור החוף, אלא מזהם גם את הים העמוק). למרות כל אלה, לא רק שמסמך המדיניות בחר להתעלם מהצורך לנתח ולהמליץ על מנגנונים לניהול ותכנון המים הכלכליים, אלא שהמסמך אף לא מגדיר את היקף ואת סוג הפעילות במרחב שיצדיק חשיבה על "עדכון" ההליך התכנוני או הניהולי.

2. רשות הים המוצעת לא תתרום לניהול אינטגרטיבי של המרחב הימי
על-פי נספח התיקונים נושא הפקדת ניהול הים על-ידי רשות ים נמצאת עדיין בדיון, כשעל הפרק חלופות נוספות של מועצת ים ועסקים כרגיל. לפיכך, נתייחס לחלופה רשות הים המפורטת במסמך בתמצית.
רשות הים הסטטוטורית, המוצעת במסמך המדיניות, בוסרית ובמקום לספק ראייה כוללת היא עלולה לחטוא למטרה בכך שתגביר את ביזור הסמכויות ואת חוסר התיאום בין בעלי הסמכות הקיימים.
הבעיות העיקריות ברשות הים המוצעת:
א. הוצאת תחומים מרכזיים, כמו, סחר-ימי ופעילויות לחיפוש והפקת גז ונפט הופכת את הרשות לגוף בעל סמכויות מוגבלות ושיוריות, שבמקום לצמצם את ביזור הסמכויות רק מגביר אותן. הרשות המוצעת גם חסרת כלים ליישם ראיה כוללת על הפעילויות בסביבה הימית.
ב. חוסר בהירות לגבי זהות המשרד האחראי על רשות הים ועל הרכבה.
ג. הגדרה לא ברורה של סמכויות ותפקידי הרשות, באמצעות מונחים כלליים כמו "תכלול" ו"תיאום".

יודגש, כי עמותת צלול מצדדת בהקמת רשות ים, כמפורט בהצעת החוק הפרטית, שהיא מקדמת. אך זאת במתכונת שונה מהמוצע במסמך המדיניות. לדעת "צלול" על הרשות להיות בעלת סמכויות פיקוח, אכיפה וניטור על הבטיחות והגנת הסביבה הימית בכלל האזורים הימיים, לרבות בתחום הסחר הימי ופעילויות הנפט.

3. ההצעה לפצל את סמכויות התכנון בין גופים שונים מסורבל וימנע התמחות בתכנון ימי

נושא התכנון נמצא גם הוא עדיין בדיון, על-פי נספח התיקונים, ולכן ההתייחסות למנגנון המוצע תהיה תמציתית.
ההצעה מפצלת את תכנון המרחב הימי בין גופים שונים, כשבתחום המים הכלכליים, לא מוצע כל מנגנון תכנוני, מלבד אחריות של רשות הים ל"תכלול" הפעילויות כגוף מייעץ. עובדה המשאירה את "התכנון", בידי הממונה על ענייני הנפט.
לעמדת צלול, סמכויות התכנון בסביבה הימית צריכות להיות מרוכזות בידי גורם מתכנן אחד, שסמכויות התכנון שלו מתפרשות הן על המים הטריטוריאליים והן על המים הכלכליים וכוללות גם את סמכויות התכנון שנמצאות כיום בידי הולחו"ף. סמכויות התכנון צריכות להיות מעוגנות בחוק ולכלול את הרכב וועדת התכנון וסמכויותיה, לרבות מנגנון להכנת תכניות מפורטות, חובת ביצוע תסקירי השפעה על הסביבה ומנגנוני רישוי, פיקוח ואכיפה.
היתרון העיקרי של מודל זה הוא ביכולת לתכנן את הפעילויות במרחב הימי מתוך תפישה תכנונית כוללת, אשר מתחשבת בכלל השימושים והפעילויות בים, ומחפשת פתרונות שיאפשרו שילוב שימושים, אינטגרציה וסינרגיה בין הפעילויות השונות. במסמך הקיים יש הנחיות תכנוניות מפוזרות בתוך הפרקים המתייחסים לפעילויות ספציפיות, כמו ספנות, ביטחון, דייג או חיפוש והפקת נפט, אך חסר הרובד שמתייחס להשפעות ההדדיות בין הפעילויות השונות. הצורך להפריד בין פעילויות אלו לאחרות או לשלב ביניהן, כדי להקטין את ההשפעות הסביבתיות המצטברות והסינרגטיות על המרחב הימי.
בנוסף, המודל המוצע כאן יאפשר התמחות בתכנון במרחב הימי ויחסוך הקמת מנגנוני תיאום מורכבים ומיותרים, דוגמת אלו המוצעים בסעיף 2.4 למסמך המדיניות ביחס למרכיבים כמו צנרת גז וכבלי תקשורת, שחוצים את כלל האזורים במרחב הימי.
מוצע שגורם התכנון הימי יהיה משולב כוועדה במערכת התכנון, אשר על החלטותיה ניתן לערור בפני המועצה הארצית. לועדה יוקנו סמכויות רישוי, פיקוח ואכיפה כנגד עבירות בניה.
מוסכם כי התכנון בים שונה מהתכנון ביבשה, ולכן דורש התאמות, אך הכללים הבסיסיים, של חובה להכין תכניות מפורטות, לתכנן ולבצע תסקירי השפעה על הסביבה וסקרי סיכונים, לבצע שיתוף ציבור ולהקנות זכות ערר – משותפים לתכנון בים וביבשה.
ההצעה הנשקלת על-פי הנספח, של עסקים כרגיל, בעייתית ביותר. כיום, קיימת אי בהירות חוקית לגבי תכולת חוק התכנון והבניה במים הכלכליים. כמו כן, הואקום התכנוני לא מאפשר התחשבות ואיזון בין שימושים שונים, שכן סמכויות התכנון היחידות במרחב המים הכלכליים הן בידי הממונה על ענייני הנפט, כך שאינטרס תכנוני יחיד זוכה לעדיפות מובנית.

4. התייחסות מסמך המדיניות לשמירת טבע מנוגדת למגמות העולמיות ולהתחייבויות הבין-לאומיות של ישראל
תיקון טעויות עובדתית במסמך המדיניות לגבי הערת שוליים 49 (עמ' 103):
א. ה Aichi Biodiversity Targets אינן המלצה, אלא מחויבות החלה על המדינות החברות באמנת המגוון הביולוגי.
ב. מטרה 11 של Aichi Biodiversity Targets מתייחסת ל 10% מכלל שטח האזורים הימיים של המדינה ("10 per cent of coastal and marine areas") ולא על 10% ממי החופים.
הכרזת אזורים ימיים מוגנים ושמורות טבע
מסמך המדיניות סותר את ההתחייבות הבין-לאומית של ישראל במסגרת אמנת המגוון הביולוגי, כיוון שהוא מציב יעד נמוך בהרבה מהיעד של הגנה על 10% משטח המרחב הימי:
המרחב הימי של ישראל משתרע על כ- 26,000 קמ"ר (4,000 קמ"ר של מים ריבוניים + 22 אלף קמ"ר של מים כלכליים). למרות זאת, מסמך המדיניות מציע לקבוע איזורי חיפוש בשטח כולל של כ- 235 קמ"ר בלבד. כלומר, פחות מ-1% משטח המרחב הימי הכולל ופחות מ-6% משטח המים הטריטוריאליים .
יש לקבוע במסמך תאריך יעד להכרזת שמורות ימיות, לכל הפחות לגבי 235 הקמ"ר, המוצהרים כי יהיו מיועדים לשמורות טבע.
בסעיף 2.2 (ב) יש להבהיר שכל מנגנון של גריעה מהשטח המזערי של השמורות הימיות יכלול פיצוי הכולל הקצאת שטח שמורות חלופי, שגודלו לא יקטן מהשטח שנגרע.
סעיף 2.4 מגדיר אזור ימי מיוחד, ומתייחס במסגרתו לחובה להגן על בתי גידול מייצגים. יש לבטל את הדחייה של קידום ההגנה על אזורים ימיים מיוחדים לעתיד בלתי ידוע , ולהגדיר את מעמדם הסטטוטורי, היקפם וסוג ההגנה שתוענק לאזורים הימיים המיוחדים.
בסעיף 2.2 (ב) יש לבטל את העדיפות הניתנת למתקני תשתית על-פני שמירת טבע בתחום בתי גידול ערכיים או בתי גידול בסיכון. עדיפות זו ניכרת בכל הפרק, לרבות הכפפת הגדרת שטח שמורת טבע מול שבי ציון לתכנית מתקן ההתפלה ולא להיפך. מומלץ לאפשר בתוך השמורות הימיות הקצאה של אזורי אל-געת, שיהיה מוגן לחלוטין מהפרעות, לרבות הפרעות מהקמת מתקני תשתית וקווי תקשורת (בהתאם להגנה על שמורות בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע).
יש להוסיף מנגנון להכרזת שטחים מוגנים, עם בתי גידול מייצגים, במים הכלכליים. הכרזה זו מחויבת מעקרון הזהירות המונעת, לאור רמת הידע המוגבלת מחד, והגידול הצפוי בתשתיות מאידך.
יש לשנות את סעיף 2.2.(ב)(1) הקובע כי בשלב הביניים, עד להכרזת השמורה, סמכויות רשות הטבע והגנים בשטח השמורה המאושרת יגזרו מהוראות התכנית. יש לשמר את זכות הוטו של רט"ג, ולהעניק לשטחים אלו את ההגנה המוגדרת לשטחים לאחר אישור תכנית וטרם הכרזה בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע. כלומר, לא ייעשו בשטח פעולות שלדעת רט"ג עלולות לסכל את ייעוד השטח, אלא באישור רט"ג (סע' 25 לחוק).
לסיום, יש פער בין ההצהרה בפרק שמירת הטבע במסמך כי ההגדרה המרחבית של האזורים הימיים להגנה על משאבי טבע נבחנה בהיבטים של ייצוג, גודל ורציפות (=קישוריות, connectivity) ובין הגדרת היקף שטח שמורות מצומצם ביותר. דחיית ההגנה על בתי גידול מייצגים במים הכלכליים לעתיד לא ידוע וחסרה התייחסות להיבט הרציפות של אזורים ימיים מוגנים.
פגיעה בשמורות טבע על ידי עידוד פעילויות שיפגעו במטרות השימור
פגיעה במטרות שמירת טבע נמצאת גם בפרקים נוספים במסמך. כך למשל, בפרק העוסק בפנאי ונופש (סעיף 2.3), מדובר על עידוד הקמת שוניות מלאכותיות ומעגנות ועל התרת דייג בתחום אזורים ימיים המיועדים לגנים לאומיים ושמורות טבע. קווי מדיניות אלו עומדים בסתירה לתכלית שמורות טבע, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהגדרת שמורת טבע בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע ("שמורת טבע" – שטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם ענין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם, ואשר שר הפנים הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 22, שהוא שמורת טבע". לגבי הקמת שוניות מלאכותיות, ראו הרחבה בסעיף 6 להלן. לגבי התרת דיג בשמורות – המגבלה על דיג בשמורות צריכה להיות מוחלטת, הן לאור ההיקף המצומצם של השמורות והן לאור העדויות על-כך שהשמורות היחידות האפקטיביות הן שמורות אל-געת (ראו הפניה למחקרים רלוונטיים בהמשך).
אימוץ מדיניות ה MSFD ((Marine Strategy Framework Directive) – רשתות אזורים מוגנים
מומלץ לאמץ את הגישה של דירקטיבת ה MSFD האירופית, העוסקת באזורים ימיים מוגנים.
ה MSFD מכירה באיום שיוצר מגוון השימושים הגדל בסביבה הימית על המערכות האקולוגיות הימיות; שמה דגש על הקמת רשת קוהרנטית של אזורים ימיים מוגנים, ברמות הגנה שונות, ככלי מרכזי להשגת יעדיה ומדגישה שהרשת צריכה להתאפיין ברמה גבוהה של ייצוגיות.
בעקבות הדירקטיבה, נייר המדיניות של ממשלת בריטניה בנושא הסביבה הימית, למשל, מגדיר כמטרה, לבנות רשת אקולוגית קוהרנטית של אזורים ימיים מוגנים, כדי להבטיח שהים, כמשאב משותף, ימשיך לתרום לחברה ולדורות הבאים . כך גם בצרפת, האסטרטגיה הלאומית העדכנית להקמה וניהול של MPA's מתייחסת להרחבת מדיניות הפיתוח והניהול של רשת האזורים הימיים המוגנים, שצריכה לעמוד בקריטריונים של ייצוגיות ורציפות ובנוסף גם בקריטריון של שכפול הביטטים ואזורים פונקציונליים – כביטוח נגד אסונות מקומיים.
מסמך המדיניות המוצע אינו מתייחס לצורך בפיתוח רשת אזורים מוגנים ככלי לשמירה על הסביבה הימית.
בחינת מדיניות ניהול שמורות טבע ואזורים ימיים מוגנים על בסיס מחקרים עדכניים
תמונה שמצטיירת ממחקרים עדכניים מצביעה על-כך שלא די בעצם ההכרזה על אזורים מוגנים ימיים כדי לשפר את רמת ההגנה על השטח. שיפור רמת ההגנה תלוי במאפייני בתי הגידול ומגוון החי, ובמאפייני האזור (הסיכונים, רמת ההגנה, גודל האזור המוגן וכו') וקיום תכניות ניהול אפקטיביות, לרבות קיום אמצעי אכיפה.
כך, למשל, מחקר שהתפרסם לאחרונה (2018) ב- 15 אזורים מוגנים ימיים בים התיכון. מצא כי בעוד באזורי על-געת אכן מפחיתים את הסיכונים, הפעילות באזורים בהם פעילות נופש מותרת, מוגנים פחות מהשטחים שסביבם, שאינם מוגדרים כאזורים מוגנים. (המחקר כלל הערכת סיכונים ופיתוח מדדים לכימות יעילות אזורים ימיים מוגנים בהפחתת השפעת שימושי פנאי ונופש שניתן לנהל אותם בשמורות: דייג מסחרי מקומי (artisanal fisheries) ופעילויות נוספות כמו דייג 'ספורטיבי', שחייה, צלילה ושייט בסירות לא מנועיות).
" We show that fully protected areas effectively eliminate extractive activities, whereas the intensity of artisanal and recreational fishing within partially protected areas, paradoxically, is higher than that found outside MPAs, questioning their ability at reaching conservation targets."

Zupan et al. 2018 How good is your marine protected area at curbing threats? Biological Conservation 221 237–245

5. מניעה והתמודדות עם זיהום ים
"צלול" מברכת על הצבת השמירה על איכות מי הים ומניעת זיהום כעקרון יסוד בתכנית למרחב הימי בישראל, ובעיקר, על הכוונה להגדיר מדדים לבריאות המערכת האקולוגית הימית ובחינת הצטרפות ישראל לתכנית ה EcAp לקביעת והשגת יעדי GES (סטטוס סביבתי ראוי) שיהיו רלוונטיים ומותאמים לסביבה הימית והחופית של ישראל. הגדרת מדדים לבריאות המערכת האקולוגית עולה בקנה אחד עם התכנית האירופית שממקודת בהשפעת לחצי פיתוח (stressors) על הביוטה הימית.
אנו ממליצים, על קביעת לו"ז לשלבים שיוגדרו להשגת GES, לרבות השלבים הבאים, שנלקחו מהמלצת ה MSFD :
ביצוע הערכה ראשונית של הסטטוס הסביבתי לגבי כל אחד מן המתארים (descriptors) הקיימים (מגוון מינים, מינים פולשים) באזורים הימיים וניתוח סוציו-כלכלי של השפעות השימושים בים על הסביבה הימית;
הגדרה של הסטטוס הסביבתי הרצוי באזורים הימיים של המדינה;
הגדרת יעדים סביבתיים ואינדיקטורים להשגתם;
פיתוח תכנית ניטור שתאפשר הערכה דינמית ועדכון בזמן אמת של היעדים שהוגדרו;
פיתוח תכנית פעולה לעמידה ביעדים עד שנת 2020.
ה MSFD, כאמור, מתייחס לצורך בשמירת כל הסביבה הימית, כשאחד המרכיבים החשובים להשגת ה GES הוא האזורים הימיים המוגנים. לכן, תיקון פרק שמירת הטבע, שאליו התייחסנו לעיל, חיוני גם להשגת יעדי פרק זה. האזורים הימיים יוכלו לקיים את תכליתם רק אם תושג המטרה של שיפור הסטטוס הסביבתי של כלל האזורים הימיים, כיוון שבים, שאין בו גבולות, סביבה מזוהמת ועשירה במינים פולשים תשפיע בהכרח על מגוון החי בשמורות.
אחד מתתי הפרקים העוסקים בזיהום ים מתייחס לפסולת ימית וחופית מוצקה וממקד את המדיניות בחינוך, אכיפה אפקטיבית, ניטור ומבצעי ניקיון.
בנוסף, מומלץ להוסיף בנייר המדיניות התייחסות ספציפית לזיהום המאסיבי של הים בפלסטיק ולהמליץ על קידום מדיניות לאומית, לרבות חקיקה להפחתה במקור של שימוש בפלסטיק, ובפרט בכלים חד-פעמיים. מומלץ לבחון חיוב בחקיקה של סימון של זמן ההתכלות של מוצרי הפלסטיק והאפשרות למיחזורם, הגבלת יבוא של מוצרי פלסטיק שאינם מתכלים ועוד.
6. יש לדחות ככל האפשר הקמת מבנים ימיים ואיים מלאכותיים
מסמך המדיניות מתייחס בחיוב לזירוז המגמה של הקמת איים מלאכותיים למתקני תשתית.
"צלול" ממליצה על אימוץ גישת התכנית הימית לישראל של הטכניון, לבחון בזהירות ולדחות ככל האפשר הקמת איים מלאכותיים.
המסמך ממליץ להקים על איים מלאכותיים מתקנים המייצרים סיכון בטיחותי, בריאותי או סביבתי משמעותי ביבשה, דוגמת מתקנים לאחסון כימיקלים. אלא, שמתקנים אלו יוצרים סיכון גבוה לא פחות גם לזיהום הים ולפגיעה בסביבה הימית.
ראו, לדוגמה, המחקר הבא (2017), המתייחס למבנים המלאכותיים בים כתופעה של "פירבור" ימי:
Artificial structures do not only modify marine and coastal ecosystems at the sites of their placement, but may also produce larger-scale impacts through their alteration of ecological connectivity – the movement of organisms, materials and energy between habitat units within seascapes… Artificial structures do not only modify marine and coastal ecosystems at the sites of their placement, but may also produce larger-scale impacts through their alteration of ecological connectivity – the movement of organisms, materials and energy between habitat units within seascapes"
לקוח מתוך:
Bishop et al. 2017 Effects of ocean sprawl on ecological connectivity: impacts and solutions Journal of Experimental Marine Biology and Ecology 492 (2017) 7–30

אנחנו שוללים את הגישה החיובית והאופטימית על תרומת המבנים הימיים והחופיים ואפשרויות ההגברה האקולוגית ומפנים למחקרים המצביעים על כך שבתי הגידול המלאכותיים דלים בהשוואה לבתי גידול סלעיים טבעיים (גם אחרי מספר עשורים ומעודדים חדירת מינים פולשים.
ראו לדוגמה את הנתונים שהתפרסמו לאחרונה (2017) על תפקידן של שוניות מלאכותיות בהפצת מינים פולשים:
"… new arrivals in the Florida Keys National Marine Sanctuary are of concern. Growing evidence indicates that artificial reefs can act as permanent way-stations for arriving non-natives, providing nurseries within which populations may grow in an environment with reduced competition compared to native habitats. "

הציטוט לקוח מתוך:
Bieler et al. (2017), Non-native molluscan colonizers on deliberately placed shipwrecks in the Florida Keys, with description of a new species of potentially invasive worm-snail (Gastropoda: Vermetidae). PeerJ 5:e3158; DOI 10.7717/peerj.3158

יש להתייחס בפרקי המסמך העוסקים במבנים הימיים והחופיים ובהגברה אקולוגית להשפעות השליליות הצפויות מהם, וביניהן:
פגיעה ברציפות וקיטוע של בתי גידול;
יצירת "stepping stones" למינים פולשים, שיוצרים מושבות על מבנים מלאכותיים ביתר קלות ממינים מקומיים;
הגדלת השכיחות של מצע קשה לאורך החופים שהם ברובם חוליים, שמקלה על התפשטות מינים פולשים שזקוקים למצע קשה;
חוסר בידע לגבי ההשלכות של המבנים המלאכותיים על בתי גידול טבעיים, בטווח הקצר והארוך (וראו ההפניה לעיל Airoldi et al 2015).
בנוסף, מומלץ להוסיף התייחסות לאסטרטגיות ניהול אפשריות למיתון ההשפעות השליליות (בנוסף להתייחסויות הנקודתיות לצורך באמצעים למניעת עידוד מינים פולשים).
לסיכום, נדרש להציג במסמך המדיניות את העלויות הסביבתיות (כמו גם עלויות כלכליות) של המבנים הימיים והחופיים ולהציב דרישה ברורה לשימוש באסטרטגיות למיתון ההשפעות הסביבתיות שלהם (environmental mitigation), המבוססות על תשתית עובדתית מוצקה.
7. מסמך המדיניות מציע להפחית את ההגנה על משאב החול במקום להגביר אותה
מסמך המדיניות מציין את המחסור הקיים במשאב החול. למרות זאת, המסמך מציע להקל על המצב הקיים, שלא מאפשר כריית חול בעומקים רדודים מקו-עומק 30 מ' ולקבוע מדיניות שתאפשר כרייה בעומק גדול מ-15 מ', כשבתנאים מסוימים ניתן יהיה לכרות חול גם בעומק קטן מ- 15 מ' ובמקרים חריגים ניתן יהיה לכרות חול, באישור וועדות התכנון, אף בעומק קטן יותר.
יש להגדיר מהו ההליך הסטטוטורי לכריית חול: האם נדרשת תכנית מתאר? האם האישור ניתן במסגרת היתר מכוח תכנית בתוקף? מתי נדרש תסקיר השפעה על הסביבה ומתי נדרש רק מסמך סביבתי. לעמדתנו, יש לקבוע כי כריית חול מחייבת תכנית סטטוטורית, במסגרתה יבוצע תסקיר השפעה על הסביבה, הכולל בחינת חלופות, לרבות חלופות יבשתיות ומחזור מפסולות.
נציין כי במסמך יש סתירה פנימית: המסמך קובע שאישור פעולות חפירה, ניוד והטלת חול יהיו בסמכות הולחוף/ולחוף מורחבת (סעיף 3.1.1 בפרק משאב החול) ולאחר מכן, ובסתירה לאמור, בפרק 3.1.2 נקבע שהסמכות לאשר פעולות חפירה, ניוד והטלת חול מוקנות דווקא לוועדה המקצועית של רשות הים.
לגבי ניוד חול, במסגרת שימושים עתידיים בחול הימי, יש לבחון את השאלה של השפעת פרקטיקה זו על התיישבות של מינים אופורטוניסטים/פולשים.

הערות פרטניות (לפי סדר הפרקים במסמך)

פרק/ תת פרק סעיף הערות
הערה כללית: במסמך חסרה התייחסות לסיכון של צונאמי. יש להוסיף בנייר המדיניות הנחיות להמשך חקירה והערכות לסיכוני צונאמי למתקנים בים ובחוף. הבסיס לתוספות יכול להיות המלצות המסמך "המלצות למדיניות עקרונות התרעה ומסגרת הערכות לצונאמי בישראל", (סלומון וחוב', 2014 )
… http://www.gsi.gov.il/_uploads/ftp/GsiReport/2014/Salamon-(Amos)-GSI-16-2014.pdf .
מיפוי סיכוני צונמי בקנ"מ של 1:250,000 אינו מספק למיפוי צונמי לאורך החופים, ולכן יש לצרף לנספח האטלס מפות מפורטות יותר ע"פ עידכון המפות של המכון הגאולוגי מ-2009.
מומלץ להנחות את הרשויות המקומיות להטמיע מפות מפורטות (קנ"מ של 1:20,000 ) לסיכוני צונאמי לכל אורך החופים של הים התיכון, מ 400 מט' מקו החוף לתוך הים, ועד גובה של 10 מטר מעל פני הים (הערכות השיא לסיכונים מעל פני הים ביבשה ע"פ חיא"ל (סלומון וחוב', 2014 ); לאזורים נרחבים ביבשה כבר נערך מיפוי של 1:50,000 כזה (סלמון, 2009)
http://www.gsi.gov.il/_uploads/ftp/GsiReport/2009/Salomon-Amos-GSI-24-2009.pdf ,
את ההערכות יש לעדכן ע"פ הערכות חדשות לגבי גובה גל צונמי המקסימלי המתועד/האפשרי.
במוקדי פיתוח הסמוכים לקו החוף יש לחייב מיפוי בקנ"מ של 1:10,000 וכך גם בתכנון מפורט של מבנים ימיים. לאור הניסיון המצטבר בעולם, בתכנון של מבנים ימים יש לערוך הערכת סיכונים גם מזרמים תת ימים חזקים במיוחד בשל אירוע צונאמי, ולא רק למופע העילי של גל הצונאמי.
ניהול והנגשת מידע – קווי מדיניות מסמך המדיניות לא מתייחס כלל לאוספים הלאומיים (במוזיאונים ובגופי מחקר אקדמיים), שהם נדבך חשוב למידע על הסביבה הימית. ההתעלמות מהאוספים במסגרת מסמך המדיניות עשויה לפגוע בתקצובם ובמעמדם בעתיד.
ב בנוסף לגופי ממשלה וגופי מחקר העוסקים באיסוף מידע ימי, צריכים לקחת חלק בגיבוש תכנית הפעולה החוקרים ב"אוספים הלאומיים" ובמוסדות מחקר העוסקים במגוון החי הימי, שכן למרות שהאוספים המשמרים פרטים ומאפשרים בדיקות חוזרות, והם חלק חשוב ממאגר המידע הימי, המסמך, כאמור, אינו מתייחס אליהם. לעניין זה – לעמדתנו מאגר המידע אכן צריך להיות מנוהל ברשות ים (וראה לעיל הערותינו לגבי רשות ים).
יא לגבי הנתונים הסביבתיים והאקולוגיים, המהווים חלק ממרכיבי המידע שייכללו במאגר המידע החדש: להוסיף לפירוט הדוגמאות: מגוון ביולוגי (native and non-native biota), החי באזורים מזוהמים ומופרים, שינויים זמניים.
יב התייחסות לצורך באישור זיהוי נתונים ביוטיים המוכנסים למאגר על-ידי מומחה, כדי להבטיח את אמינות הנתונים (צוות החוקרים ב'אוספים הלאומיים' ובמוסדות המחקר צריכים להיות חלק מאנשי המקצוע המנהלים באופן שוטף את מאגר המידע).
הכשרה מקצועית- כללי לרשימת הקטגוריות שנדרש להכשיר לצרכיהן כוח אדם מקצועי (כמו צי הסוחר ותפעול כלי שיט) יש להוסיף את חשיבות כוח אדם בעל הכשרה מדעית בשמירה על הטבע.
ניטור לאומי של הים – כללי לכל אורך הפרק, יש להדגיש את הצורך בשיתוף המוסדות האקדמיים בתכניות הניטור.
לדוגמה, יש להוסיף כי במסגרת תכנית הניטור הלאומית, שמפעיל המשרד להגנת הסביבה ומבוצעת ברובה על ידי חיא"ל, הזיהוי הנעשה בארץ יתבסס על ה'אוספים הלאומיים' ע"פ ומנהלי האוספים כפי שיוגדר בועדה לעניין זה ברשות הים. וכן זיהוי חומר בשמורות טבע.
2.2, 2.3 יש לציין כי השיתוף בביצוע עבודת המטה שתרכז רשות הים, יכלול שיתוף עם מומחים מהאקדמיה, כדי להבטיח את שהגדרת תכנית הניטור תתבסס על שיקולים מדעיים-אוביקטיביים. כך גם הועדה המקצועית הרב תחומית צריכה לכלול אנשי אקדמיה. יש לשתף מומחים זרים בתחומים שחסרה בהם מומחיות בארץ.
2.10 יש להוסיף, שביוטה, הנאספת במימון ציבורי מלא או חלקי, תשומר ותימסר לאוספים הלאומיים (בנוסף למסירת נתוני מחקר).
ספנות וסחר ימי 2.2 נדרשת הקפדה על ניצול מיטבי של שטחים, תוך התחשבות בשיקול של מחסור בשטח חופים פתוחים לציבור ופינוי שימושים שאינם מחייבים קרבה לים.
חסרה התייחסות למוכנות למצבי חירום.
חסרה התייחסות להתאמת המדיניות לדרישות של אמנות בין-לאומיות רלוונטיות לנמלי HUB או לכל הפחות הטמעת עיקרי האמנות בקווי המדיניות.
3 מקשרים ימיים – יש לבחון את מרחק המקשרים מהחוף ומהכניסה לנמל, לאור הסיכון שנשקף מהם הן מבחינת זיהום, הן מבחינת בטיחות והן מבחינת סיכון רצפטורים ציבוריים.
3.1(ה) צלול מתנגדת למיכול של שמן לסוגיו וחומרים נוספים המסכנים את הסביבה הימית על קרקעית הים או בתת הקרקע בים, בגלל סכנות לדליפה שתזהם את הים, בין היתר לאור הקושי במניעת דליפות ממכלים תת ימיים.
פנאי ונופש, חינוך וספורט ימי 2.3(א) גיבוש המדיניות לאתרי צלילה ושוניות מלאכותיות צריכה לכלול בדיקה של השפעות אקולוגיות של שוניות מלאכותיות. מחקרים מדעיים מצביעים על השפעות של השוניות המלאכותיות, כמו היותן אבני דרך למינים פולשים, ואתרי התיישבות למיני דגים מסוימים, המשנים את מגוון המינים בסביבה. ראו לעיל הפניות למאמרים בנושא.
2.3(ב) טיבוע כלי שיט בעייתי ולכן לא צריך לעודד אותו – מחקרים מצביעים על כך שאניות טבועות מעודדות ריבוי מינים פולשים. ראו הפניות קודמות לנושא.
2.3(ג) אין להקים שוניות מלאכותיות או להטביע כלי שיט באזורים המוכרזים או מיועדים להיות מוכרזים כשמורות טבע. צריך לשמור על הקו שמתווה חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, האוסרת פעילויות שפוגעות במטרות השמורה. אתרי צלילה המבוססים על כלי שיט טבועים ושוניות מלאכותיות הם מסוג הפעילויות שעלולות לפגוע במטרות של הגנה על המגוון הביולוגי בשמורה.
2.3(ד) במסגרת הממשק בין שמירת טבע לצלילה, ובעיקר כל עוד אין מידע על מצאי החי בשמורות, יש לבחון מגבלות על סוגי פעילות (למשל, התרת צלילה חופשית), מספר הצוללים ביום, קביעת אזורים אסורים לצלילה, שבהם יידרשו היתרים לצלילה לצרכי ניטור ומחקר בלבד). השלמת פערי מידע על מצאי החי בשמורות חיוני כבסיס לניטור שיש לקיים על השפעות הצוללנים על השמורה (על מגוון המינים ועל הביולוגיה של מינים שונים).
2.4 בקביעת מדיניות לגבי מעגנות – יש לקחת בחשבון את המחקרים המצביעים על כך שמעגנות וכלי שיט קטנים מהווים גורם מכריע בהסעת מינים זרים. ראו לדוגמה את תוצאות מחקר שבחן, בין 2015-2016 את הפאונה על מצע קשה של 34 מרינות בים התיכון, בצרפת, ספרד, איטליה, מלטה, יוון, תורכיה וקפריסין את תפקידן של מרינות ו- 600 סירות באותן מרינות, אשר מצביע על תפקידן הקריטי של מרינות ושל סירות המשמשות לפנאי ונופש, המגיעות למרינות כאבני דרך למינים פולשים. להלן ציטוט מתוך המאמר, Ulman et al. (2017), A massive update of non-indigenous species records in Mediterranean marinas. PeerJ 5: e3954; DOI 10.7717/peerj.3954:
"Here, we present data revealing that Mediterranean marinas indeed act as major hubs for the transfer of marine NIS, and we also provide evidence that recreational boats act as effective vectors of spread."

כן ראו מסקנות המחקר הבא שנערך בקנדה (2011) שבדק את הפצתם של מינים פולשים באמצעות סירות פנאי ונופש, לרבות סירות שנצבעו בצבעים, שאמורים למנוע צמדה –
Clarke Murray et al. Recreational boating: a large unregulated vector transporting marine invasive species Diversity and Distributions, (Diversity Distrib.) (2011) 17, 1161–1172:

"Recreational boating is a major vector contributing to the spread of marine invasive species. Our results indicate that recreational boats represent a high-risk vector both for primary introduction and secondary spread of marine NIS and should be subject to vector management regulations."

כן ראו מאמר נוסף (2010) שבחן את השפעת סירות נופש על תפוצת מינים פולשים במפרץ סן פרנסיסקו:
Davidson et al. (2010) Recreational boats as potential vectors of marine organisms at an invasion hotspot Aquatic Biology Vol. 11: 179–191
דיג – כללי יש לקחת בחשבון שדיג אינו הגורם היחיד המשפיע על הדגה, שכן באזורנו, בשל הפלישה המסיבית של מינים ים סופיים הדוחקים את המינים המקומיים ומשנים את כלל מארג המזון, הדעיכה בדגה ארעה בד בבד עם הגידול בנחילי החוטית אשר מצויים בחופינו בשיא הפלנקטון. טריפה מוגברת של צעירי דגים ומזונם עי החוטיות תורמת לשינוי בדגה.
קווי מדיניות 2 המטרה היא לא הימנעות מהרעת מצב המערכת האקולוגית- מצבה רע כבר עכשיו. המטרה היא לשפר את מצבה.
גוף מקצועי מייעץ לפקיד הדיג 2.2(ד) זיהוי פערי מידע צריך להתייחס לא רק לדגה אלא לכלל מארג המזון, החל מרמת מיקרו פלנקטון וזואופלנקטון.
מגבלות מרחביות על דיג 2.5 המגבלה על דיג בשמורות צריכה להיות מוחלטת – הן לאור המחקרים המצביעים על כך ששמורות שאינן שמורות אל-געת אינן אפקטיביות והן מכיוון שהשטח המיועד לשמורות מזערי – ולכן, הדרישה המינימלית היא, שהן חייבות להיות אזורי אל-געת.
2.5(ד) תיקון טעות: לא אלמוגי עומק אלא אלמוגים כולל
Antipatharia, Ceriantharia, Alcyonaria, ועוד)
הפקת הידרו קרבונים כיוון שנושא ניהול ותכנון האזורים הימיים עדיין נמצא בדיון – הערות פרטניות לפרק זה הן מוקדמות מדי.
3.1 משרד האנרגיה מסרב לחשוף את הביטוחים של היזמים, כדי שאפשר יהיה לבחון אם הביטוחים אכן מכסים נזקים סביבתיים מדליפות ומפגיעות סביבתיות בשגרה. לכן יש מקום להרחיב במסמך המדיניות את ההתייחסות לנשוא הביטוחים. זאת, בין היתר, מכיוון שהביטוחים הם כלי חשוב להבטחת נקיטה באמצעים בטיחותיים ראויים במסגרת פעילויות הנפט.
מעגנות לכלי שיט קטנים הערה כללית: בעת דיון על המעגנות יש לקחת בחשבון את השפעתן על העברת מינים פולשים והצורך להקפיד על צמדת ים על המבנים ועל כלי השיט כדי למנוע הפיכתן לחממות למינים פולשים.
2.4(ג), (ה) בהמשך להערה הכללית: דגש בתסקירי השפעה על הסביבה על הסיכון ממינים פולשים. נושא זה חשוב גם לעניין הזנת החול.
שמירת טבע ראה הפרק העקרוני לעיל. מובאות כאן הערות פרטניות בנוסף לאמור שם.
2.2(ב) בעניין הפטור של מוסד התכנון מהכנת חלק מהרכיבים עת הכנת תכנית ימית לשמורת טבע, יש לחלק את הרשימה לרכיבים שלא ניתן לפטור מהם וכאלה שניתן לפטור מהם. כך, לדוגמה, לא ניתן לפטור מביצוע סקר אקולוגי לתיאור מאפייני השטח (ודרושה הבהרה למה הכוונה ב"מאפייני השטח" והבהרה שהסקר יכלול את האינבנטר של סדרות שונות). מידע זה נחוץ לצורך הכנת תכנית ממשק ייעודית המותאמת לצרכי שימור המגוון בשמורה.
לא ברור גם למה הכוונה ב"אופן שילובם של משתמשים עתידיים נוספים בשטח"
אחד המרכיבים הוא "תנאים להוצאת היתרי בניה, היתרי הטלה והזרמה לים" – מה לאלו ולשמורת טבע ימית – צריך להיות איסור גוף על הזרמות והטלה לשמורה!
2.4 האם ב"אזור ימי מיוחד" הכוונה ל MPA או ל SMPA? יש לדייק בהגדרות, לאור המשמעויות השונות שיש בארצות שונות לאותם מושגים.
דיג 6 רשום כי "בשמורות קטנות ייבחן הצורך לאסור דיג כל השמורה" – לעמדתנו האיסור צריך לחול בשלב זה על כל השמורות הימיות, כיוון שסך השטח השמור המתוכנן מזערי ממילא, וכן ראו ההתייחסות לעיל להשפעת דיג כפעילות נופש על האזורים המוגנים הימיים.
ספורט ימי בחינה והגבלה בעונות/ שעות כדי לא להפריע לשמירת טבע וקיום ניטור קבוע של ההשפעות על השמורה (לדוגמה, יש לנטר את ההשפעות על מגוון החי של הכשרת שמורת חוף דור כחוף רחצה). ראוי שקביעת המתווה לתכנית הניטור ובדיקת התוצאות תיעשה על ידי גוף חיצוני.
כלי מדיניות להגברה ביולוגית יש להגדיר "הגברה אקולוגית" ואת מה רוצים לשמר שימור אקטיבי.
כדי לבצע שימור אקטיבי צריך מידע מקיף על החי הקיים ועל מארג החי הימי, שלמרבית מרכיביו מחזור חיים מורכב בהביטטים שונים. כצעד מקדים יש לבחון היטב את תכליתם של הניסויים ואת סיכויי הצלחתם מעבר למעבדה.

פעולות להגברה אקולוגית ב ראה התייחסויות קודמות לבעייתיות של שוניות מלאכותיות. בנוסף, כיוון שאין עדיין אינוונטר של כלל המינים הפולשים הימיים שדווחו – שנת הדיווח הראשוני, תפוצה בחוף, גודל אוכלוסיה, אורחות חיים, השפעות על מינים מקומיים – לא ברור איך ינקטו אמצעי זהירות למניעת עידוד התפשטותם. לא ברור אם קיימים מספיק מחקרים שמעלים את הסבירות לשיפור המצב של המערכת האקולוגיות ומינים שנפגעו באמצעות ההגברה האקולוגית או דווקא ההיפך.

שיקום ויצירה מחדש של מלחות בשפכי נחלים- כיצד מונעים התיישבות ראשונית של מינים אופורטוניסטיים, בעיקר פולשים, באזורים שעברו תהפוכות סביבתיות ומגוון החי בהם רחוק מן המגוון הטבעי?

"צלול" לשר אלקין: "פרסם את דו"ח שיעורי איסוף הבקבוקים הגדולים"

עיצוב: ולדה זלנין

עמותת צלול מבקשת מהשר להגנת הסביבה, זאב אלקין, לפרסם לידיעת הציבור ללא דיחוי את הדו"ח המלא באשר לשיעור איסוף בקבוקי המשקה הגדולים (מעל לנפח של 1.5 ליטר), שעליו תתבסס ההחלטה באשר להחלת ה"טייס האוטומטי" גם על מכלי משקה גדולים.

לדעת עמותת צלול, לציבור יש זכות מלאה לדעת על אילו נתונים תתבסס החלטת כבוד השר, זאת לאור מידע לפיו קיימת סתירה בין נתוני תאגיד אל"ה, הטוען לעמידה ביעדי האיסוף, לבין נתוני משרד רואה החשבון המוכיחים אחרת. מכאן החשיבות של פרסום הדו"ח המלא ולא רק מסקנותיו.

במכתבה צינה עמותת צלול, כי להחלת חוק הפיקדון גם על בקבוקי משקה גדולים חשיבות סביבתית וחברתית עצומה. בקבוקי המשקה הגדולים, שאינם כלולים בחוק הפיקדון, הם אחד מגורמי הזיהום הגדולים של הסביבה ובמיוחד של גדות הנחלים והים. בשעה שהבקבוקים הקטנים, עליהם חל חוק הפיקדון, נעלמו כמעט לחלוטין מהנוף והם נאספים באדיקות על ידי הציבור ומועברים למיחזור, הבקבוקים הגדולים ממשיכים להתגלגל בשטחים הפתוחים וגורמים לפגיעה קשה בנוף ולפגיעה בבריאות הסביבה והציבור. עוד כתבה "צלול", כי יותר ויותר מדינות מכירות בעובדה שפיקדון הוא האמצעי היעיל ביותר למניעת השלכת הבקבוקים לשטחים הפתוחים, וכי גם מדינות שבהן מתקיים חוק אריזות יעיל, מטילות פיקדון על בקבוקי משקה מתוך הבנה שמדובר במוצר בעל מאפיינים ייחודים.

במכתבה כתבה צלול: "לעמותה ידוע כי בדומה למדינות אחרות, גם על משרדך מופעלים לחצים כבדים מצד היצרנים, ברובם תאגידים בינלאומיים גדולים וחזקים, המתנגדים להרחבת החוק מסיבות כלכליות. לקראת חגיגות 70 שנה למדינה קוראת "צלול" לכבוד השר לעשות את המעשה הסביבתי הנכון והאמיץ לפרסם את הדו"ח המלא ולהרחיב את החוק לטובת הסביבה ולטובת הציבור".

סדנה: "מפגש בין הנחלים והים", ביוזמת "צלול" ורט"ג

יש לשפר באופן מיידי את מערך האכיפה על מזהמי נחלים (כ-1,000 תקלות בשנה), להתחיל לפעול  לשיפור איכות הקולחים, מעבר לרמת תקני ענבר, ולהוסיף תקציב (מחוץ לתקציב הסגור של רשות המים) לשדרוג מט"שים, להקמת מאגרים ולשיפור הקישוריות בין המאגרים השונים. כל זאת במטרה למנוע הזרמת קולחים לנחלים, למנוע את הגידול בכמות המוזרמת ולפעול לצמצומה.

אלה מסקנות הסדנה "מפגש בין הנחלים לים" – מפגש בין בעלי עניין, רגולטורים, ארגוני סביבה והגופים המושפעים, לדיון בנושא עודפי הקולחים והשפעתם על הנחלים והים, שיזמו רשות הטבע והגנים (רט"ג) ועמותת צלול.

מטרת הסדנה הייתה לנסות למצוא תשובות לאחת הבעיות הסביבתיות הקשות – זיהום נחלי הארץ והים בשפכים ובקולחים. בעיה הצפויה לגדול עם השנים בעקבות העליה בכמות הקולחים, שהיא תוצאה של הגידול בכמות האוכלוסייה וריבוי תוכניות הבנייה, ומנגד הצמצום הצפוי בשטח החקלאי, בעיקר במרכז הארץ, שבו מיוצרים מרבית הקולחים. יש לציין, כי על-פי הערכה, בכל עשור גדלה כמות הקולחים בכ-120 מיליון מ"ק. כמות שיש למצוא לה פתרון, שאינו הזרמה לנחלים ולים, שכן הזרמה זו גורמת לנזק רב לסביבה, לכלכלה ולאיכות החיים בארץ.

הסדנה כללה ארבעה חלקים: מבוא שבו הובאו עמדות המשרדים הממשלתיים – רשות המים והמשרד להגנת הסביבה וכן הובאה בו השוואה, על ידי עו"ד חיה ארז, היועצת המשפטית של "צלול", בין צווי ההרשאה והיתרי ההזרמה שבחסותם מוזרמים השפכים והקולחים לנחלים ולים. בחלק השני תוארו ההשפעות הסביבתיות של הזרמת הקולחים על הים ועל הנחלים, תוך הדגשת הנזק הרב שהיא גורמת לנחלים שהם גופי מים הרגישים לכל זיהום. בחלק שלישי נותחו שלושה נחלים שזרימת הקולחים שבהם נמצאת על סדר היום הציבורי- נחל שורק, בו זורמים קולחי השפד"ן כ-20 מיליון מ"ק בשנה, נחל הקישון, שבו זורמים שפכי מפעלי הקישון ונחל אלכסנדר המתמודד עם שפכים וקולחים שמעבר לקו הירוק. בתום הצגת הנושאים נערכו סיכום על ידי פרופ' אביטל גזית ודיון מסכם אותו הנחה, אקולוג רט"ג, אבי אוזן.

במהלך הדיון הועלו טענות בדבר סדר העדיפויות הלקוי של משרדי הממשלה שאינם רואים חשיבות מספיקה במימון פעולות אכיפה על המזהמים הרבים (המשרד להגנת הסביבה), ואינם משקיעים משאבים מספיקים כדי למנוע תקלות והזרמות לסביבה (רשות המים). בנוסף, הועלה הצורך בגיבושה של תכנית ששמה לעצמה לעשות שימוש בכלל הקולחים באמצעות, איגום וניוד לאזורי ביקוש. שאלה נוספת שעלתה היא האם איכות הקולחים (שלישונית) מספיקה והאם לא הגיע העת לפעול להעלאת האיכות, תוך בדיקת השפעת הננו מזהמים על החקלאות, הנחלים והים. שאלה נוספת שעלתה היתה השוואה בין צווי ההרשאה להזרמה לנחלים והיתר ההזרמה לים, והאם לתשלום המוטל על המזרימים לים יש השפעה על הצמצום הדרמטי בכמות ההזרמות.

תקציר הסדנה: מפגש בין הנחלים לים

מצגות:

מצגת דני גרינוולד, מנהל אגף סיוע, רשות המים

מצגת  רני עמיר, מנהל היחידה להגנה על הסביבה הימית, המשרד להגנת הסביבה

מצגת ד"ר אמיר ארז מנהל אגף מים ונחלים, המשרד להגנת הסביבה

מצגת ג'ק סילברמן חיא"ל

ד"ר דנה מילשטיין, אקולוגית נחלים רט"ג

אינג' אילן הלבץ 1   2  נחל שורק והשפד"ן וראייה כוללת של הקולחים

ד"ר יאיר סוארי, נחל אלכסנדר

רקפת קובליו, ראשת תחום תעשיות רשות נחל הקישון

ד"ר דויד פרגמנט, נחל הירקון

עו"ד  חיה ארז צלול

בג"ץ בעתירה של "צלול": על אלקין להחליט עד לסוף מאי על הרחבת חוק הפיקדון

עיצוב: ולדה זלנין

בג"ץ קבע (12 במרץ 2018), כי על המשרד להגנת הסביבה, לסיים את הדו"ח בדבר שיעורי האיסוף של בקבוקי 1.5 ליטר ל-2016 עד לסוף מרץ 2018. אם יתברר ששיעורי המיחזור לא הגיעו ל-55% יוטל על השר להודיע, עד לסוף מאי 2018, את החלטתו באם להרחיב את החוק גם המכלים הגדולים. את העתירה לבג"ץ הגישו עמותת צלול ועמותת אדם טבע ודין. עתירה נוספת הגישה גם חברת האיסוף אסופתא.

"צלול" דורשת מהמשרד להגנת הסביבה לחשוף את הנתונים עליהם תתבסס החלטת השר. באם יתברר ששיעור האיסוף לא הגיע ל-55%, תדרוש צלול להחיל את החוק באופן אוטומטי, כפי שקובע החוק, שבפועל אינו מאפשר שיקול דעת לשר.

העתירה של "צלול" ושל אט"ד הוגשה בעקבות חשיפת מסמך ביקורת של המשרד להגנת הסביבה שגילה כי תאגידי אל"ה אינו עומד ביעדי האיסוף והמיחזור שנקבעו בחוק הפיקדון. חוק זה קובע, שבמידה והחברות המאוגדות בתאגיד אל"ה לא יעמדו ביעד האיסוף, יש להחיל את חוק הפקדון גם על הבקבוקים הגדולים ולגבות פיקדון בעבורם.

השר אלקין אמור היה להכריע כבר לפני חודשים רבים אם יצרני המשקאות עומדים ביעדים, זאת משום שבשנת 2016 נכנס לתוקפו מנגנון (טייס אוטומטי) המחייב אותו להרחיב את החוק באופן אוטומטי וללא שיקול דעת, באם יתברר שהחברות לא עמדו ביעד המיחזור – 55%.

עם זאת, בנובמבר 2017 התברר כי דו"ח הביקורת שהזמין המשרד להגנת הסביבה, לגבי 2016, מצא פערים עצומים בין הנתונים שדווחו לבין האיסוף בפועל, שעמד על 37% מסך מכלי המשקה. שיעורי מיחזור נמוכים ברמה כזו מחייבים הטלת פיקדון גם על מכלי המשקה הגדולים. למרות זאת, השר אלקין העדיף שלא לקבל החלטה. בנוסף, התבטאויות שונות של השר עוררו חשש כי אין בכוונתו להכריע בעניין שיעורי מיחזור מכלי המשקה ל- 2016, אלא להמתין עד לקבלת הדיווחים לשנת 2017 – למרות שאין בסמכותו לעשות זאת. בעקבות הפניה של "צלול" ו"אט"ד" לבית המשפט, מחויב המשרד להגנת הסביבה להסתמך על נתוני 2016 ועל השר לקבל החלטה בעניין זה.

מהו חוק הפיקדון?

חוק הפיקדון שנחקק ב-1999, מטיל חובת פיקדון של 30 אג' על מכלים בנפח של עד 1.5 ליטר, אך לא על מכלים גדולים יותר. מכאן, שמטרת החוק, כפי שהוגדרה, לשפר את ניקיון המרחב הציבורי ולהקטין את כמות הפסולת המוטמנת, מיושמת באופן חלקי בלבד. לאורך השנים נעשו ניסיונות להחיל את החוק גם על מכלי משקה הגדולים אך אלה נכשלו, בעקבות התנגדות יצרני המשקאות, שהם הבעלים של תאגיד המחזור אל"ה, שהצליחו לשכנע את המפלגות החרדיות לתמוך בהתנגדות זו.

על איזה כמויות מדובר?

בכל שנה מיוצרים במדינת ישראל כ- 750 מיליון מכלי משקה גדולים. 430 מכלים נאספים באופן וולונטרי על-ידי הציבור (נתוני אל"ה שטרם הוכחו) ואילו 320 מיליון מכלים מוצאים את דרכם לאתרי ההטמנה, ובמקרה הגרוע יותר הם מושלכים לחופים ולנחלים, שם הם מהווים את אחד מגורמי הזיהום הקשים ביותר.

האם נעשו במהלך השנים נסיונות לתקן את חוק?

ב-2010 תוקן החוק, אך גם אז הוא לא הוחל על מכלים גדולים. כתחליף, הציב המחוקק יעדי איסוף (במקור קבע החוק יעד מיחזור על 85%, לאחר מכן יעד המיחזור שונה ל-77% והופחת ל-55%)  במסגרת "טייס אוטומטי". כלומר, אם היצרנים ותאגיד אל"ה יצליחו לאסוף ולמחזר 55% (מהכמות הנמכרת ב-2016), חוק הפיקדון לא יחול עליהם. באם לא יעמדו במשימה יחול עליהם החוק החל מראשית 2017.

ואכן, לטענת היצרנים שיעור איסוף המכלים עמד ב-2015 על 54% ואילו ב- 2017 עמד על 57.5%. מכאן, שאין להכניסם תחת חוק הפיקדון. בנוסף, המשרד להגנת הסביבה מצדו הודיע שהוא שוקל לבטל את סעיף ה"טייס האוטומטי", ולהכפיף את הטיפול במכלי המשקה לחוק האריזות שאושר ב-2011, שכן חוק האריזות הוא כלי יעיל מספיק ולכן אין צורך בחובת פיקדון. "צלול" מתנגדת למדיניות זו בטענה שחוק האריזות אינו מיושם אך בעיקר מאחר שחוק אריזות אינו מתאים לבקבוקי שתיה, שכן הציבור משליך אותם בחופים ובשטחים הפתוחים.

האם המשרד להגנת הסביבה בדק את נתוני אל"ה?

הנתונים שמציג תאגיד אל"ה לא נבחנו ולא נותחו על-ידי המשרד להגנת הסביבה, מכאן שקיים סיכוי סביר שהם אינם נכונים ובפועל נועדו לשרת את מטרת התאגיד המתנגד להרחבת חוק הפיקדון. סקר של "מאגר מוחות", שהתבסס על 276 כלובי מחזור (בוצע בהזמנת תאגיד המחזור אסופתא התומך בהרחבת החוק), קבע שההשבה עומדת על 35% בלבד. מהסקר עלה עוד, שחלק ניכר מהמכלים המושבים אינם של שתייה אלה של מוצרים אחרים. (תאגיד אל"ה מכחיש זאת). לדעת חברת פארטו, שעשתה עבודה עבור תאגיד  האיסוף אסופתא, אחוזי ההשבה נמוכים אפילו יותר ובכל מקרה הם סותרים נתונים אירופאים שם האיסוף הוולונטרי עומד על 20% בלבד. על פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה האיסוף עומד על 37% בלבד, אך המשרד להגנת הסביבה מתנגד לפרסם את נתוניו.

איך מתבצע האיסוף?

על-פי נתוני אל"ה, האיסוף מתבצע באמצעות 24 אלף מחזוריות (כלובים) הפזורים ברחבי הארץ אליהן מביא הציבור את הבקבוקים באופן וולונטרי. 2% נאספים באמצעות הפח הכתום וכמות לא ידועה נאספת בתחנות המעבר. חשוב להדגיש, כי בבקבוק שהגיע לתחנת המעבר, השקיעו הרשויות כסף רב באיסוף ובשינוע, מכספי המסים, מכאן שלא ניתן להגדיר זאת כ"איסוף וולונטרי".

מה קורה בעולם?

ברוב מדינות המערב, ביניהן ארה"ב ואוסטרליה, מתקיים חוק פיקדון לצד חוק אריזות. בחלק מהמדינות חוק הפיקדון הוטל לאחר שכבר היה קיים חוק אריזות (בגרמניה חוק האריזות נחקק בתחילת שנות ה-90 וחוק הפיקדון ב-2002, כאשר יעד ההשבה נקבע ל-72%. כיום ההשבה עומדת על 90%). מחקר שנערך בארה"ב ב-2014 מצא, כי שיעור ההשבה במדינות שבהן יש חוק פיקדון עומד על כ-80%-90% בעוד שבמדינות שבהן לא קיים חוק הוא עומד על 23% בלבד. סקוטלנד הודיעה לאחרונה שגם היא מצטרפת למדינות שבהו יחול פיקדון.

מה שיעור ההשבה של המכלים הקטנים שכן כלולים בחוק הפיקדון?

שיעור האיסוף עומד על 80%, כאשר מתוך חמישה מיליארד מכלי משקה שנמכרו בין 2002-2012 הושבו כ-90% מהמכלים החייבים בפיקדון. פי תשעה יותר מאשר ההשבה של המכלים שאינם חייבם בפיקדון. ההוחכה הטובה ביותר להצלחת החוק היא בעובדה שהמכלים הקטנים נעלמו כמעט לחלוטין מצדי הדרכים, מהנחלים, השטחים הפתוחים וחופי הרחצה, בעוד שהמכלים הגדולים מתגללגים בכל מקום.

האם הטענה לפיה פיקדון מעלה את יוקר המחייה נכונה?

הפיקדון אינו היטל, שכן בפני הצרכן פתוחה הדרך לקבל את כספו בחזרה. לא רק זאת. בדיקה העלתה שהטלת הפיקדון גורמת לירידה במחיר המוצר, שכן היצרן סופג חלק מגובה הפיקדון, כך שמי שמחזיר את המיכל מרוויח את ההפחתה במחיר המוצר. מחקרים מוכיחים גם שפיקדון לא גורם להפחתה בשימוש במוצר. ובעיקר, פיקדון מעודד התנהלות מקיימת ומפנים את העלויות החיצוניות שגורם המוצר הנרכש לסביבה ולכלל הציבור.

קיימת טענה לפיה משפחות פשע השתלטו על האיסוף של המכלים הקטנים

טענה זו לא הוכחה. מה שבטוח הוא שאיסוף המכלים הקטנים הפך למקור פרנסה ללא מעט אנשים האוספים את הבקבוקים ומשיבים אותם. סביר להניח שאנשים אלה מתקשים להתפרנס בדרך אחרת.

"צלול" לח"כים: התנגדו להפקעת סמכות העיריות בנוגע לרשיון עסק

עמותת צלול כתבה מכתב לחברי ועדת פנים והגנת הסביבה, של הכנסת, שלא לאשר את הסעיף בחוק ההסדרים המפקיע את סמכויות ראשי הערים להעניק רישיון עסק ומעביר אותם לממשלה. "צלול" מבקשת מחברי הכנסת להתנגד ליוזמה שהוכנסה לחוק ההסדרים.

לשון המכתב:

ביום ראשון ה-18.2.2018 ייערך בכנסת דיון בסעיף בחוק ההסדרים שמטרתו להפקיע את סמכויות ראשי הערים להעניק רשיון למפעלים בעלי "חשיבות לאומית" ולהעבירם לממשלה, ללא  קריטריונים ברורים לגבי השאלה מהי חשיבות לאומית. סעיף זה נוצר בעקבות המחלוקת בין המשרד להגנת הסביבה ועיריית חיפה, בשאלת החלופות הראויות לייבוא אמוניה (אוניה גדולה או איזוטנקים) והמאבק הציבורי בדבר הציבורי לאמץ חלופה בטוחה, שלא תסכן את הציבור.

אנו קוראים לך למלא חובתך האתית, המקצועית והאזרחית, ולא לתת יד למהלך שיפקיע סמכויות מידי ראשי ערים בישראל.

בעידן בו קיימת הכרה גדלה והולכת בדבר חשיבות העברת הסמכויות לשלטון המקומי, שהוא בעל הכי הרבה מידע והיכרות עם הצרכים והבעיות המקומיות, חובתכם כחברי כנסת לשמור על עצמאות ראשי הערים. אסור ליצור מנגנון שיעקוף התמודדות מקצועית מעמיקה ולגיטימית סביב נושאים במחלוקת, על- ידי הפקעת סמכויות ואחריות של ראשי הערים האמונים על בטחון ובריאות הציבור בעירם ואשר נבחרו על ידי הציבור למלא תפקיד זה.

זאת ועוד. חוק זה מייצר מציאות בה הממשלה תוכל להכריז על כל מפעל כבעל "חשיבות לאומית", ומאותו רגע לא תהיה אפשרות לרשות המקומית להגביל ולאכוף את המפגעים הסביבתיים שהמפעל מייצר.

הצעת החוק, בניסוחה הקיים, מגינה באופן בלתי סביר על האינטרסים של בעלי ההון ומפקירה את מי שפועל להגנה על שלום הציבור. בנוסף, הנוסח המוצע אינו כולל שום מנגנון לערעור על ההחלטה.

חובתך האתית, המקצועית והאזרחית היא להתנגד להצעת חוק זו.

בתמונה: חומרים מסוכנים במפרץ חיפה

 

 

"צלול" הצטרפה לקואליציה כנגד השימוש במיקרופלסטיק

במסגרת מאבקה לצמצום זיהום הים בפלסטיק, הצטרפה "צלול" לקואליציה בינלאומית Beat The Micro Bead, המובילה קמפיין בינלאומי כנגד השימוש בחלקיקי מיקרופלסטיק בתעשיית הקוסמטיקה והניקיון  (קרמים, מוצרי רחצה ומשחות שיניים). מיקרופלסטיק הינם חלקיקי פלסטיק קטנים המוכנסים על-ידי היצרנים למשחות שיניים ולתמרוקים כדי לשכלל את פעילותם. לאחר השימוש המיקרופלסטיק מגיע למערכות טיהור השפכים ומשם לקרקע, לנחלים ולים ומשם לקיבתם של בעלי חיים שונים ובסוף המסע גם לשולחנינו.

 הקואליציה נתמכת ע"י 93 ארגונים ועמותות ללא מטרות רווח מ- 39 מדינות ברחבי העולם. בעקבות פעילות הקואליציה 448 מותגים של 119 יצרנים שונים הבטיחו להסיר את השימוש בחלקיקי המיקרו פלסטיק ממוצריהם.

 beatthemicrobead.org

 

נתניה: בעקבות דרישת "צלול" נוקה החוף שלמרגלות המצוק

בעקבות דרישה מתמשכת של "צלול",  תושבי נתניה והמשרד להגנת הסביבה, ניקה  אגף חופים של עיריית נתניה את החוף שלמרגלות המצוק ששימש במשך שנים ועד 1995, כאתר האשפה העירוני של נתניה.

אתר זה היווה מפגע תברואתי ונופי בעיקר בתקופת החורף שבה האשפה נסחפה לחוף ומשם לים וגרמה למפגעים רבים. מה שהחמיר עוד יותר את התופעה היא קיומו של צינור יקוז שבעת אירועי גשם חזקים הגביר את הזרימה ואת חשיפת האשפה. לאחר ניקוי החוף דורשת צלול להטות את קו הניקוז למקום אחר ולפנות ללא דיחוי את הר האשפה שעדין נמצא במקום.

בתמונה: חוף הים לאחר הניקוי

"צלול": יש למנות נציג ציבור לועדת אדירי הבוחנת את צרכי הגז של ישראל

עמות צלול פנתה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, בדרישה כי הועדה הבין משרדית לבחינת צרכי הגז של המשק הישראלי, בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה, אודי אדירי, תכלול בהרכבה נציג ציבור, ותבטיח כי דיוניה יתועדו בפרוטוקולים שיפורסמו לציבור בשקיפות ובאחריות. מאחר ודיוני הוועדה החלו ביקשה "צלול" התייחסות דחופה לבקשתה.

הועדה הבין משרדית הוקמה בהתאם להחלטת ממשלה מס' 442 מיום 23.6.2013, שאימצה את עיקרי המלצות הוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל (ועדת צמח). לפיהן, הממשלה תבחן את המלצות הוועדה בתום חמש שנים ממועד אישורן, לצורך עריכת שינויים, ככל שיידרשו, ביחס לתגליות שיוכרו על-ידי הממונה, בהתאם לצרכי המשק המקומי ובהתחשב בהיצע הגז הטבעי (סעיף 1(ט) להחלטה). למרבה ההפתעה והאכזבה, ובניגוד ללקח שצריך היה להילמד מהמחאה הציבורית בעקבות מסקנות ועדת צמח, הוועדה  אינה כוללת נציג ציבור (בדומה לוועדת צמח). לא פורסמו כתב המינוי של הוועדה ונהלי עבודתה. כמו כן, ישנו חשש כבד כי לא יפורסמו גם הפרוטוקולים של ועדה זו (או אף חמור מזה לא ירשמו פרוטוקולים) .

"צלול" ציינה במכתבה, כי אין צורך לציין את חשיבותן של החלטות ועדה זו, השפעתן על הכלכלה ואת העניין של הציבור בהן. הוכחה לכך הן ההפגנות שהתקיימו כנגד יצוא הגז וכנגד מתווה הגז, שהביאו בסופו של דבר לכך כי למשק הישראלי תישמר עתודה של 540 BCM, בהתאם לדעת המיעוט של מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה עו"ד אלונה שפר (קארו), ובניגוד לדעת רוב חברי הועדה. מכאן, החשיבות רבה לעובדה שדיוניה יתנהלו בשקיפות ובאחריות.

לדעת עמותת צלול, ניהול אחראי ושקוף מחייב לכלול נציג ציבור ולהבטיח כי במהלך הדיונים ינוהל פרוטוקול, כמקובל, אשר יפורסם לציבור בזמן אמת, טרם ביצוע שימוע ציבורי. חשיפת תהליך קבלת ההחלטות ישפר את איכות החלטות הוועדה, יגביר את אמון הציבור בעבודתה ויהווה חסם כנגד ניסיונות להטות את עמדת חברי הוועדה לטובת אינטרסים של בעלי עניין.

לדעת "צלול", טוב יעשה משרד ראש הממשלה, באם ימנע מראש חזרה על הטעויות שנעשו בוועדת צמח, יורה על מינוי נציג ציבור, יורה על שקיפות דיוניה, וימנע בכך מחאה ציבורית ונקיטה בצעדים על ידי מרשתי, לרבות הליכים משפטיים, כדי להבטיח את פעולת הוועדה בשקיפות ואחריות כמבוקש.

 

"צלול" ואט"ד עתרו לבג"ץ כנגד השתיקה של השר אלקין בנושא מיחזור הבקבוקים הגדולים

עיצוב: ולדה זלנין

עמותת צלול ועמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתרו לבג"ץ נגד השר להגנת הסביבה זאב אלקין ומשרדו, בבקשה מבית המשפט להורות לשר להכריע מה שיעור האיסוף והמיחזור של מכלי משקה גדולים בשנת  2016 (מכלי משקה בנפח של ליטר וחצי ומעלה). שיעור איסוף הנמוך מ-55% יחייב את המשרד להגנת הסביבה להחיל את חוק הפיקדון גם על מכלי השקה הגדולים. כיום החוק חל רק על בקבוקי משקה קטנים.

העתירה הוגשה בעקבות חשיפת מסמך ביקורת של המשרד להגנת הסביבה שגילה כי תאגידי מיחזור מכלי המשקה אינם עומדים ביעדי האיסוף והמיחזור שנקבעו בחוק. על פי החוק, במידה ויעדי המיחזור אינם מספקים – יש להחיל את חוק הפקדון גם על הבקבוקים הגדולים ולגבות פיקדון בעבורם.

השר אלקין אמור היה להכריע כבר לפני חודשים רבים (ולפחות חצי שנה) אם יצרני המשקאות עומדים ביעדים, זאת משום שבשנת 2016 נכנס לתוקפו המנגנון המחייב (טייס אוטומטי) את יצרני המשקאות להוכיח למשרד להגנת הסביבה כי אכן עמדו ביעדי האיסוף, ועל המשרד עצמו חלה החובה לבדוק את הנתונים, לבקר אותם ולוודא שהיצרנים אכן עומדים ביעדי המיחזור.

עם זאת, בנובמבר 2017 נחשף כי דו"ח הביקורת שהזמין המשרד להגנת הסביבה מצא פערים עצומים בין הנתונים שדווחו לבין האיסוף בפועל, שעמד על 37% מסך מכלי המשקה. שיעורי מיחזור נמוכים ברמה כזו מחייבים הטלת פיקדון גם על מכלי המשקה הגדולים. למרות זאת, השר אלקין טרם קיבל החלטה בנוגע לשיעורי מיחזור מכלי המשקה לשנת 2016. בנוסף, התבטאויות שונות של השר מעוררות חשש כי אין בכוונתו להכריע בעניין שיעורי מיחזור מכלי המשקה ל- 2016, אלא להמתין עד לקבלת הדיווחים לשנת 2017 – למרות שאין בסמכותו לעשות זאת.

בשנה האחרונה פועלת עמותת צלול בנושא הרחבת חוק הפיקדון. לדעת צלול השר להגנת הסביבה מתעקש להמשיך ולהימנע מהחלת החוק על בקבוקים גדולים מהלך שמשרת את חברות המשקאות ולא את הציבור והסביבה.

 עמותת צלול חוזרת ודורשת מהשר אלקין, למלא אחר הוראות החוק ולהרחיב באופן מידי את חוק הפקדון כך שיחול גם על הבקבוקים בינוניים וגדולים. בכך תצטרף ישראל למדינות הרבות שאימצו את שיטת הפיקדון. חשוב לציין, כי גם בוועידת האו״ם בניירובי, שהתקיימה לאחרונה,  הודיע הארגון שהוא תומך בשיטת הפיקדון על-פני כל השיטות האחרות לאיסוף בקבוקים.

מהו חוק הפיקדון?

חוק הפיקדון שנחקק ב-1999, מטיל חובת פיקדון של 30 אג' על מכלים בנפח של עד 1.5 ליטר, אך לא על מכלים גדולים יותר. מכאן, שמטרת החוק, כפי שהוגדרה, לשפר את ניקיון המרחב הציבורי ולהקטין את כמות הפסולת המוטמנת, מיושמת באופן חלקי בלבד. לאורך השנים נעשו ניסיונות להחיל את החוק גם על מכלי משקה הגדולים אך הםנכשלו, בעקבות התנגדות יצרני המשקאות, שהם הבעלים של תאגיד המחזור אל"ה, שהצליחו לשכנע את המפלגות החרדיות לתמוך בהתנגדות זו.

על איזה כמויות מדובר?

בכל שנה מיוצרים במדינת ישראל כ- 750 מיליון מכלי משקה גדולים. 430 מכלים נאספים באופן וולונטרי על-ידי הציבור (נתוני אל"ה שטרם הוכחו) ואילו 320 מיליון מכלים (!!!) מוצאים את דרכם לאתרי ההטמנה, ובמקרה הגרוע יותר הם מושלכים לחופים ולנחלים, שם הם מהווים את אחד מגורמי הזיהום הקשים ביותר.

האם נעשו במהלך השנים נסיונות לתקן את חוק?

ב-2010 תוקן החוק, אך גם אז הוא לא הוחל על מכלים גדולים. כתחליף, הציב המחוקק יעדי איסוף (במקור קבע החוק יעד מיחזור על 85%, לאחר מכן יעד המיחזור שונה ל-77% והופחת ל-55%)  במסגרת "טייס אוטומטי". כלומר, אם היצרנים ותאגיד אל"ה יצליחו לאסוף ולמחזר 55% (מהכמות הנמכרת ב-2016), חוק הפיקדון לא יחול עליהם. באם לא יעמדו במשימה יחול עליהם החוק החל מראשית 2017.

ואכן, לטענת היצרנים שיעור איסוף המכלים עמד ב-2015 על 54% ואילו ב- 2017 עמד על 57.5%. מכאן, שאין להכניסם תחת חוק הפיקדון. בנוסף, המשרד להגנת הסביבה מצדו הודיע שהוא שוקל לבטל את סעיף ה"טייס האוטומטי", ולהכפיף את הטיפול במכלי המשקה לחוק האריזות שאושר ב-2011, שכן חוק האריזות הוא כלי יעיל מספיק ולכן אין צורך בחובת פיקדון. בימים אלה אמור השר להגנת הסביבה להחליט בנושא זה.

האם המשרד להגנת הסביבה בדק את נתוני אל"ה?

הנתונים שמציג תאגיד אל"ה לא נבחנו ולא נותחו על-ידי המשרד להגנת הסביבה, מכאן שקיים סיכוי סביר שהם אינם נכונים ובפועל נועדו לשרת את מטרת התאגיד המתנגד להרחבת חוק הפיקדון. סקר של "מאגר מוחות", שהתבסס על 276 כלובי מחזור (בוצע בהזמנת תאגיד המחזור אסופתא התומך בהרחבת החוק), קבע שההשבה עומדת על 35% בלבד. מהסקר עלה עוד, שחלק ניכר מהמכלים המושבים אינם של שתייה אלה של מוצרים אחרים. (תאגיד אל"ה מכחיש זאת). לדעת חברת פארטו, שעשתה עבודה עבור תאגיד  האיסוף אסופתא, אחוזי ההשבה נמוכים אפילו יותר ובכל מקרה הם סותרים נתונים אירופאים שם האיסוף הוולונטרי עומד על 20% בלבד. על פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה האיסוף עומד על 37% בלבד, אך המשרד להגנת הסביבה מתנגד לפרסם את נתוניו.

איך מתבצע האיסוף?

על-פי נתוני אל"ה, האיסוף מתבצע באמצעות 24 אלף מחזוריות (כלובים) הפזורים ברחבי הארץ אליהן מביא הציבור את הבקבוקים באופן וולונטרי. 2% נאספים באמצעות הפח הכתום וכמות לא ידועה נאספת בתחנות המעבר. חשוב להדגיש, כי בבקבוק שהגיע לתחנת המעבר השקיעו הרשויות כסף רב באיסוף ובשינוע מכספי המסים, מכאן שלא ניתן להגדיר זאת כ"איסוף וולונטרי".

מה קורה בעולם?

ברוב מדינות המערב, ביניהן ארה"ב ואוסטרליה, מתקיים חוק פיקדון לצד חוק אריזות. בחלק מהמדינות חוק הפיקדון הוטללאחר שכבר היה קיים חוק אריזות (בגרמניה חוק האריזות נחקק בתחילת שנות ה-90 וחוק הפיקדון ב-2002, כאשר יעד ההשבה נקבע ל-72%. כיום ההשבה עומדת על 90%). מחקר שנערך בארה"ב ב-2014 מצא, כי שיעור ההשבה במדינות שבהן יש חוק פיקדון עומד על כ-80%-90% בעוד שבמדינות שבהן לא קיים חוק הוא עומד על 23% בלבד.

מה שיעור ההשבה של המכלים הקטנים שכן כלולים בחוק הפיקדון?

שיעור האיסוף עומד על 80%, כאשר מתוך חמישה מיליארד מכלי משקה שנמכרו בין 2002-2012 הושבו כ-90% מהמכלים החייבים בפיקדון. פי תשעה יותר מאשר ההשבה של המכלים שאינם חייבם בפיקדון. ההוחכה הטובה ביותר להצלחת החוק היא בעובדה שהמכלים הקטנים נעלמו כמעט לחלוטין מצדי הדרכים, מהנחלים, השטחים הפתוחים וחופי הרחצה, בעוד שהמכלים הגדולים מתגללגים בכל מקום.

האם הטענה לפיה פיקדון מעלה את יוקר המחייה נכונה?

הפיקדון אינו היטל, שכן בפני הצרכן פתוחה הדרך לקבל את כספו בחזרה. לא רק זאת. בדיקה העלתה שהטלת הפיקדון גורמת לירידה במחיר המוצר, שכן היצרן סופג חלק מגובה הפיקדון, כך שמי שמחזיר את המיכל מרוויח את ההפחתה במחיר המוצר. מחקרים מוכיחים גם שפיקדון לא גורם להפחתה בשימוש במוצר. ובעיקר, פיקדון מעודד התנהלות מקיימת ומפנים את העלויות החיצוניות שגורם המוצר הנרכש לסביבה ולכלל הציבור.

קיימת טענה לפיה משפחות פשע השתלטו על האיסוף של המכלים הקטנים

טענה זו לא הוכחה. מה שבטוח הוא שאיסוף המכלים הקטנים הפך למקור פרנסה ללא מעט אנשים האוספים את הבקבוקים ומשיבים אותם. סביר להניח שאנשים אלה מתקשים להתפרנס בדרך אחרת.

 

"עיר ללא פלסטיק", פרויקט פורץ דרך של "צלול", עיריית הרצליה והחברה העירונית לפיתוח תיירות

 

בכנס ערי חוף שהתקיים  ב-29 בינואר 2018, הכריזו ראש העיר הרצליה, משה פדלון, מנכ"ל עמותת צלול, מאיה יעקבס, ויו"ר החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה, עו"ד יונתן יעקובוביץ, על השקת "עיר ללא פלסטיק", פילוט  סביבתי ראשון מסוגו בישראל ובעולם, במסגרתו תפסיק עיר (עיריית הרצליה) בהדרגה להשתמש בכלים חד פעמיים מפלסטיק.

הפרויקט הוא פרי יוזמה של עמותת צלול ויופעל כשיתוף פעולה של העמותה, עיריית הרצליה והחברה העירונית לפיתוח תיירות וזאת במאמץ להתמודד ולפתור את מכת זיהום הפלסטיק. הפילוט יתחיל בלשכת ראש העיר ובניין העירייה, ומשם ימשיך בהדרגה למוסדות העיר השונים: גני ילדים, בתי ספר, אירועים פומביים גדולים בחסות העירייה, עסקים לעורך החופים, שכונות בעיר, מסודות ציבור ותרבות ועוד.

ראש עיריית הרצליה משה פדלון אמר: "העיר הרצליה היא מהמובילות בארץ בנושא הקיימות והסביבה. השימוש הנרחב בפלסטיק חד פעמי והזיהום שנגרם עקב-כך מחייבים פעולה נמרצת ועיריית הרצליה שמחה להיות הראשונה שלוקחת על עצמה להפעיל את פרויקט "עיר ללא פלסטיק" מדובר בגישה מהפכנית שתתרום לצמצום הפסולת ומתוך כך לשמירה על הסביבה הימית והחופית ומשאבי הטבע שלנו".

מנכ"ל עמותת צלול מאיה יעקבס אמרה: "הרצליה היא עיר שחיה את הים שהוא חלק בלתי נפרד מחיי התושבים. זיהום הפלסטיק בים הוא אסון אקולוגי גדול, המוביל למותם של מאות אלפי בעלי חיים בכל העולם מדי שנה. מומחים קובעים כי עד שנת 2050 יהיה יותר פלסטיק בים מאשר בעלי חיים. 'עיר ללא פלסטיק' הינו פרויקט חשוב שמהווה נדבך בפעילות הכוללת של 'צלול' למיגור אסון הטבע הסביבתי הנגרם מפלסטיק. אלה מצטרפים לחוק השקיות, לדרישה להחלת חוק הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים וייזום הצעת חוק עתידית נוספת לצמצום שימוש בכלים חד פעמיים וסימונם בהנחיות אזהרה כפי שמסמנים על חפיסות סיגריות".

יו״ר החברה העירונית לפיתוח התיירות בהרצליה, עו"ד יונתן יעקבוביץ אמר: ״יוזמה זו היא עוד מדרגה במסגרת החזון שמיושם בהרצליה בשנים האחרונות בהובלתי, במטרה לצמצם את השפעת האדם על הים. זאת כחלק מהמטרה ששמתי לעצמי להבטיח שהעיר הרצליה תדאג לשמר את הנכסים הכי חשובים שלה, החוף והים. המהלך הנוכחי הוא המשך ישיר לפעולות אחרות שכבר מיושמות בשטח, כגון: הפסקת הזרמת הביוב לחופי הים, טיפול במערכת הניקוז לפני הגשם הראשון, מבצעי ניקיון קרקעית הים, הרחבת חופים באמצעות שינוע חול במקום שוברי גלים ועוד. אני מודה לראש העיר על הגיבוי ולעמותת צלול על שיתוף הפעולה הפורה. המהלך שאנו מובילים יתבצע באופן הדרגתי ומושכל ובהתאם לחזון שלנו ויכלול בסופו את כלל הפעילות בעיר הרצליה בתקווה שגם גורמים פרטיים ורשויות אחרות יאמצו יוזמות דומות".

הפיילוט מתוכנן להימשך כשנתיים, במהלכם  כל מוסדות העיר יפסיקו להשתמש בכלים חד פעמיים, עם דגש על כוסות, צלחות וסכו"ם. התהליך יתקיים בליווי מקצועי של עמותת צלול ובשיתוף צמוד עם החברה לפיתוח תיירות בהרצליה.

ברחבי העולם ישנן מדינות המפחיתות שימוש בכלים מפלסטיק, אנגליה הודיעה, כי תאסור מכירת מוצרים שיש בהם מיקרו-פלסטיק. זאת לצד, דרישת תשלום היטל בגובה של 25 פני על כוס קפה חד פעמית, איסור על שימוש בקשיות שתייה בברים, גבייה של חמיC פני לשקיות פלסטיק. בצרפת איסור שימוש בכלים חד פעמיים מפלסטיק יחל משנת 2020. בגרמניה חל כבר כיום איסור על שימוש בכלים חד פעמיים באירועים עירוניים ועוד.

אולם בשום מקום לא חוברו הדברים יחדיו לכדי מדיניות עירונית כוללת. בכך, העיר הרצליה, אשר אימצה את פרויקט "עיר ללא פלסטיק" של עמותת צלול, הופכת למובילה עולמית.

האנושות מייצרת כ-300 מיליון טון אשפה מדי שנה, מתוכם כשמונה מיליון טון פסולת פלסטיק המגיעה לים ולאוקיינוסים.  למאבק העולמי להתמודדות עם נגע הזיהום מפלסטיק שותפים ארגונים רבים ברחבי העולם וכן אישים בולטים דוגמת יורש העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר ג'ון קרי, איש העסקים המיליארדר סר ריצ'רד ברוסנן ואחרים. אלה פועלים להפחתת השימוש במקור, למציאת פתרונות לאיסוף פסולת הפלסטיק ולמחזור פלסטיק. בהקשר זה, חשוב לשים לב להקשרים בינלאומיים גדולים העתידים להשפיע רבות על נושא הפלסטיק והטיפול בו. כך למשל,   סין הכריזה כי החל מ-1 בינואר 2018 היא תפסיק לקלוט פסולת פלסטיק, נייר ומתכת מהעולם.  באותה עת ממש, חברות הנפט הגדולות בעולם הכריזו כי לאור הגידול העולמי בשימוש ברכבים היברידיים, תשקיע כשני מיליארד דולר בשנים הקרובות על מנת לפתח שימושים נוספים בפלסטיק.

כתבה ב – yent

 

 

"צלול" לרשות המים ולמועצה: הזמינו את הציבור להשמיע עמדתו בעניין השפד"ן

עמותת צלול ביקשה ממנהל רשות המים ומחברי מועצת רשות המים לפנות לציבור בהזמנה להביע את עמדתו בדבר החלטת מנהל הרשות לבטל את המתקן לסינון החול של השפד"ן, שהוא חלק מפתרון כולל לטיפול בשפכי השפד"ן, לפני אישורה במועצת הרשות.

בקשה זו נבעה מהחשש לפיו ביטול התוכנית יגרום לעיכוב  בישום הרחבת מט"ש השפד"ן. משמעות הדבר היא המשך הזרמת קולחים ברמה שניונית לנחל שורק ולים למספר שנים נוספות. הזרמה זו גורמת לזיהום הנחל, מעמידה בסיכון מתקני התפלה ופוגעת בסביבה הימית ובציבור.

הוועדה שקבעה את הפתרון לטיפול בשפכי השפד"ן (הכוללת מתקן ממברנלי ומתקן סינון חול) קיבלה את החלטתה לאחר שנים ארוכות של בחינה ודיונים ולאחר שקלול  גורמים שונים, ביניהם הטכנולוגיות השונות ועלויות הקרקע. החלטת הוועדה אושרה במועצת הרשות ואף גובתה בהעלאת תעריף המים. מן הראוי שביטול החלטה זו, וקבלת החלטה אחרת במקומה, ייעשו לאחר בחינה ועיון מעמיקים ושמיעת עמדות הציבור, וזאת בשל השפעתה הרבה על הסביבה ועל הציבור. לטענת רשות המים, ביטול מסנן החול לא רק שלא יגרום לעיכוב, אלא יחסוך סכום כסף גדול שהיה מושקע בהקמתו, לחינם.

תוכנית רשות המים הנוכחית כוללת איתור שטחי חלחול חדשים באזור יבנה, ובראשם מתחם נמ"ג רובין, שהוא כיום שמורת טבע, אליה יועברו המים לחלחול. בשלב הבא מתכננת רשות המים לבחון אפשרות לטיפול תעשייתי במים (מקובל במדינות רבות בעולם) שיביאו את המים לרמה הגבוהה משלישונית המאפשרת שימוש לכל הגידולים. לטענת רשות המים, באם מסנן החול היה מוקם, הוא היה מחייב להזרים את המים לכיוון מזרח, שבו יש עודף בקולחים. התוצאה היתה הזרמה חוזרת של המים לנחל שורק ולים.

השפד"ן מייצר 140 מיליון מ"ק קולחים בשנה (לאחר חיבור הרצליה 150 מיליון מ"ק). 120 מיליון מ"ק בשנה מוזרמים לאתרי החדרה באזור יבנה ושורק. לאחר שהייה ממושכת (כששה חודשים) המים נשאבים באמצעות 150 קידוחים ונשלחים להשקיית הנגב. המים הם ברמת טיהור גבוהה ומותרים להשקייה לכל הסוגים כולל שתייה אקראית. בשנים האחרונות מתברר כי מתקני ההחדרה מאבדים מיעילותם וזאת בשל סיבות שונות.

היתרה שאינה מטופלת, כ-20 מיליון מ"ק קולחים שניונים בשנה, מוזרמת לנחל שורק ולים. ההזרמה גורמת לבזבוז מים יקרים, לזיהום הנחל, לנזקים למתקני התפלה (החלפת ממברנות), לזיהום הים  ולפגיעה בגולשים, מתרחצים ובסביבה הימית.

 מיליון מ"ק בשנה
החדרה120באזורי יבנה ושורק (השטח מאבד יעילות חלחול)
מוזרם לשורק ולים18בהיתר הזרמה
מוזרם לים בצינור הבוצה2הגנה על צינור התמלחות
סה"כ 140

עמותת צלול סבורה שהחלטה חשובה כזו, שיש לה השפעה על המשך ההזרמה לנחל עד למועד בלתי ידוע לא ניתן לקבל ללא שמיעת עמדות הציבור, שהוא הנפגע המרכזי מהזיהום שגורמת הזרמה זו.

נלחמים בפלסטיק: "צלול" הצטרפה לעמותת "Break free from plastic" העולמית

עמותת צלול הצטרפה לעמותת "Break free from plastic" העולמית הנלחמת בהשתלטות פסולת הפלסטיק על חיינו. בין פעולות העמותה –  קריאה לצמצמום השימוש בפלסטיק עד לכדי אפס שימוש, ארגון מבצעי נקיון והעלאת מודעות לנזקי הפלסטיק לסביבה, לים ולכלכלה.

בארגון חברות עמותת מכל רחבי העולם.

https://www.breakfreefromplastic.org/

 

 

ממצאי סקר חדש: נגר מזוהם מזהם את חופי הרחצה

במטרה לבדוק את איכות המים הזורמים לים באמצעות הנקזים העירוניים דגמה עמותת צלול, בשיתוף חיא"ל ובמימון קרן אסף, שורה של נקזים עירוניים בצפון הארץ. המצאים קובצו בעבודה: "תרומת הניקוז העירוני לזיהום חופי צפון הארץ (חיפה עד עכו) והשפעתו על בריאות הציבור", מאת ד"ר יובל ארבל ודליה טל מעמותת צלול וד"ר יעקב (ג'ק) סילברמן מהמכון לחקר הימים והאגמים.

להלן הממצאים המרכזיים:

  • במי הנקזים בחופים נמצאו מאות עד רבבות חידקים צואתיים (CFU ב-100 מ"ל) בשלושת סוגי החידקים שנבדקו. ריכוזים אלו נמצאו גם במהלך עונת הרחצה ובצמידות לחופים מוכרזים. הריכוזים חורגים במאות אחוזים מתקן הרחצה בחופים.
  • בנקזים שבהם ריכוזי חידקים צואתיים גבוהים, נמצאו גם ריכוזי קרבומזפין וקפאין המעידים בוודאות על חדירת שפכים ביתיים אל הנקזים.
  • בחוף הים ליד תש"ן, בנקז חלוצי תעשיה במפרץ חיפה, נמצא ריכוז קרבומזפין הגבוה פי- 10 מריכוזו בביוב ביתי בארץ. ריכוז כזה יכול להגיע רק מב"ח פסיכאטרי או ממפעל תרופות המיצר תרופה זו באגן הניקוז הנ"ל, ואכן בסמוך פועל מפעל המייצר חומר זה.
  • רכוזי החידקים בחול: במרחק 20 מ' מנקז היו תמיד קטנים מ-10 מושבות (CFU) ל-1 גר' וכך גם ברוב דגימות בחודשי הקיץ גם במרחק 5 ו-10 מטר מהנקז.
  • בחודשי החורף (לאחר אירועי גשם וזרימות בנקז) נמצאו מאות חידקים צואתיים לכל גרם חול, במרחק של 5-10 מ' מהנקז. לאחר אירוע של של זרימת ביוב בנקזים, נמצא זיהום חול במאות עד רבבות CFU של קולפורמים צואתיים ושל  E.Coli ל1 גר' חול, במרחקים 1 ו-5 מטר מהנקז ועד מאות CFU במרחק של 10 מט' מהנקז.

 מסקנות

  • ריכוזי חידקים  בנקזים מחייב שילוט אזהרה לעוברי אורח ולרוחצים.
  • בחלק מהנקזים יש עדויות חד משמעיות לחדירת ביוב ביתי.
  • מומלץ שבעונת הרחצה מי הנקזים יישאבו למערכת הביוב או למתקני טיפול מקומיים להשקית גינות.

למצגת 

לעבודה: תרומת הניקוז העירוני לזיהום חופי צפון הארץ

"צלול" נגד ביטול תאגידי המים, בעד צמצום מספרם ובעד ייעול עבודתם

בשנים האחרונות נשמעים לא מעט קולות מצד הרשויות המקומיות וחברי כנסת מסיעות שונות, הקוראים לביטול חוק התאגוד והחזרת ניהול משק המים לרשויות המקומיות. רוח גבית מקבלת דרישה זו מתוכנית הטלוויזיה "הכל כלול", שמדגישה את העוולות שיוצרים התאגידים לציבור ואת הבזבוז הכספי הכרוך בהפעלתם, בשל השכר הגבוה המשולם לבכירים.

עמותת צלול מתנגדת לדרישה זו. לדעת העמותה, הקמת התאגידים היטיבה עם משק המים. התאגידים תורמים למניעת בזבוז מים ולמניעת פחת מים, תורמים למניעת זיהום הסביבה ומי התהום בשפכים, אפשרו עמידת הרשויות בתקנות בריאות העם, מאפשרים התרת חסמים פתרון ביוב היווה תנאי לפיתוח, הגדלת היצע הדיור, וכן מאפשרים קידום פרויקטים בתחום הביוב, שספק אם ניתן היה לקדמם. החזרת הגלגל לאחור, והשבת תחום המים והביוב לטיפול הרשויות משמעותו נזק כלכלי, סביבתי ואקולוגי רב. יחד עם זאת מסכימה "צלול" לטענה לפיה יש לצמצם את מספר התאגידים, לייעל את עבודתם ולשפר את הרגולציה.

חוק תאגידי מים וביוב – התשס"א נחקק ב-2001 בעקבות המשבר משק המים, הרצון להוציא את הטיפול במשאב מידי הרשויות המקומיות, שהשתמשו בתקבולי המים למטרות שונות והביאו להזנחת המערכת ובעקבות מחשבות להפריט את משק המים, שלא התממשו לפי שעה. החוק, שיישומו החל ב-2003, קבע, הקמתם של 30 תאגידים אזוריים במגזר העירוני ופטר מחובת תיאגוד ישובים ביו"ש, אגודות מים ומועצות אזוריות. למרות החלטה זו, כיום פועלים למעלה מ-56 תאגידים המשרתים 183 רשויות, כאשר 26 רשויות טרם התאגדו. חלק מהישובים מרצון כמו למשל נהרייה, ואחרים, כגון ג'סר אזרקה, בשל חוסר רצונם של השכנים לקבלם לתאגיד בשל היותה רשות חלשה. אין ספק שריבוי התאגידים יוצר עלויות מיותרות שניתן לצמצמן אולם לא בהיקף המתואר בתקשורת וע"י חברי הכנסת.

מנתוני רשות המים עולה, כי בעקבות הקמת התאגידים צומצם פחת המים בכ- 100 מיליון מ"ק בשנה (כתפוקה של מתקן התפלה בעלות של מיליארד שקל) ומערכות המדידה שופרו במידה ניכרת. בין השאר באמצעות מערכות לקריאה מרחוק. בחלק מהישובים הדלף צומצם באחוזים רבים. נושא שהוא קריטי במדינה הסובלת מרצף שנות בצורת ומחסור קריטי במים. ישובים רבים חוברו למערכת הביוב (לפני התיאגוד היו בארץ 58 אלף בורות ספיגה כיום נותרו כ-10,000) והשירות לתושבים שופר בשל אמות מידה לשירות שפרסמה רשות המים. תרומתם של התאגידים הייתה בעיקר בישובים החלשים ובמגזר המיעוטים. בעקבות הקמת תאגיד מי הגליל הוקם הקו הגרביטציוני, שמוליך את שפכי מג'ד אל כרום ודיר אל אסאד למט"ש כרמיאל, בעלות של 60 מיליון שקל, אחרי שנים שבהם זיהמו את נחל שגור וקניון בית הכרם. לטענת האוצר, מאז הקמת התאגידים השקיעה המדינה כ-1.5 מיליארד שקל בתשתיות ביוב, בעיקר ברשויות חלשות.

למרות נתונים אלה, אישרה מליאת הכנסת בינואר 2017 בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית תאגידי מים וביוב (תיקון – צמצום מספר תאגידי המים והביוב), התשע"ז-2016 – של חברי הכנסת אורן חזן, איציק שמולי וח"כים נוספים, המציעה לחייב לצמצם את מספר תאגידי המים והביוב ל-11 ולחייב כל רשות מקומית שלא הקימה תאגיד, להעביר את הפעלת שירותי המים והביוב שלה לניהול בידי תאגיד אזורי עד ליום 20 באוקטובר 2017.

עוד הוצע, כי ניהול משק המים והביוב אשר יוותר בידי רשות מקומית באופן עצמאי, ינוהל במשק כספי סגור וכל ההכנסות מהתשלומים עבור שירותי המים והביוב ינותבו לשם הספקת שירותי מים וביוב, ובכלל זה להשקעות בתשתיות. לכאורה, הצעת חוק סבירה, אלא, שמאחורי הקלעים פועלים חברי הכנסת במרץ לבטל  לחלוטין את חוק התאגוד בטענה שמטרות החוק לא הושגו, כאשר לטענתם מאז הקמת התאגידים מחירי המים עלו ב-44%, רמת השירות נפגעה, ההוצאות נופחו ואין התחשבות באוכלוסייה בעלת מעמד סוציואקונומי נמוך.

ח"כ חזן אמר בוועדה: "אנחנו מבטלים לחלוטין את המפעל המושחת הזה שעל חשבון הגב הציבורי מייצר ג'ובים למקורבים. מכבסה המונית של כסף ציבורי. הסיבה היחידה שההצעה הזו היא במתכונת מצומצמת זה כי אי אפשר היה להביא הצעה יותר רחבה, אבל השאיפה שלי היא לבטל לחלוטין את תאגידי המים.  ברגע שברז המים נפתח גם הברז התזרימי עולה מעלה מעלה כאילו מחלקים פה זהב ויהלומים". יש לציין, כי הצעת החוק זכתה לתמיכה של למעלה מ-80 חברי כנסת ולתמיכת ראשי רשויות רבים, בכללם יו"ר השלטון המקומי. הצעת החוק אינה נתמכת על-ידי משרדי הממשלה ולכן ספק אם תאושר.

לדעת "צלול", עמדת חברי הכנסת נובעת בחלקה מ"אי הבנת" נושא המים והחלטות משלימות שהתקבלו במקביל להקמת התאגידים (הגדרת משק המים כמשק כספים סגור, עלויות התפלה, צורך בשדרוג מט"שים בהיקף של מיליארדי שקל, העמדת תשתיות מים וביוב בסיסיות, השוואת תשתיות בין הפריפריה למרכז וכו'). חלק מחברי הכנסת סבורים שעלות שכר עובדי רשות המים מוטלת על התאגידים ולא על תקציב המדינה, טענה שגויה שכן עובדי רשות המים הינם עובדי מדינה כמו כל משרד ממשלתי אחר. )מתוך 240 עובדי רשות המים רק שבעה מפקחים בפועל על פעילות התאגידים). בנוסף נשמעות טענות כנגד שכר מנהלי התאגידים, המפוקח על-ידי הממונה על השכר והוא תואם את השכר המקובל בחברות העירוניות,.

 

המלצות צלול:

  1. כדי להשיג התייעלות וחסכון בהוצאות אין צורך לשנות את מבנה משק המים, אלא יש לצמצם את מספר תאגידי המים ולהעמידו על כמות שבין 15-30 תאגידים, ולחדול מהשיח של ביטול התאגידים – מהלך שהוא בלתי אפשרי ואינו נכון בשל סיבות כלכליות, חשבונאיות וסביבתיות
  2. יש לתמוך ביצירת שיתופי פעולה בין תאגידים שונים (מוקד שירות משותף, מכרזים משותפים ועוד) במטרה להפחית עלויות.
  3. בהנחה ש-25% ממחיר המים נובע ממחיר ההתפלה ו-15% מעלות מקורות, יש לפעול להתייעלות גופים אלה, עובדה שתאפשר להפחית את המחיר הבסיסי של המים (לא כולל צריכה עודפת). בנוסף, יש לפעול להפחתת מחיר האנרגיה שמשלמים מתקני ההתפלה ולהפחית במחיר הארנונה שמשלמים מט"שים, מאגרים ועוד.
  4. יש לאפשר יותר חופש פעולה לתאגידים ולהפעיל רגולציה הדוקה רק בנושאים הכרחיים כגון ביטחון מים, ניטור שפכים, ניתוק צרכנים וחלוקת דיבידנדים.
  5. יש לקבוע אמות מידה לגבי תשלומי אוכלוסיות חלשות ונזקקות (למים וחשמל). מהלך זה יסייע בהגנה על זכויותיהן של האוכלוסיות החלשות ויפחית במידה ניכרת את הטענות כלפי תאגידי המים.
  6. יש לכלול את נושא הנגר העירוני כחלק מתפקידי התאגיד.
  7. יש להעניק למשרד הפנים ולרשות המים כלים שיאפשרו להם לחייב צירוף ישוב חלש לתאגיד חזק ובכך למנוע את זיהום הסביבה – צירוף ג'סר אזרקה לתאגיד הפועל בסביבה.

הערה חשובה: אין ספק שאיחוד תאגידים וצמצום מספרם הוא מהלך חשוב, אך ספק אם ניתן יהיה להוציאו לפועל בנתונים הקיימים וזאת בשל התנגדותן של רשויות רבות לשיתוף פעולה ביניהן וחוסר רצונן לקלוט ישובים חלשים. כדי לממש את המהלך על רשות המים יהיה למצוא "מקלות וגזרים" מגוונים כדי להוציא את המהלך לפועל.

 

דיון בכנסת בנושא בינוי שפוי: האם אנחנו בדרך לאסון סביבתי?

על-פי נתוני המועצה הלאומית לכלכלה, במטרה להדביק את קצב גידול האוכלוסייה עד 2040 יהיה צורך בבניית 1.3 מיליון דירות חדשות –  960 אלף יחידות דיור בשכונות חדשות ו-120 אלף יחידות במסגרת התחדשות עירונית  (פינוי בינוי ותמ"א 38/2), כמות אדירה במדינה שבה השטח הפנוי הולך ומצטמצם.

ואכן, בשנים האחרונות אנחנו עדים לגל גואה של תוכניות בנייה של שכונות חדשות בכל רחבי הארץ, המקודמות בחלקן בהליכי תכנון מהירים כדוגמת הוותמ"ל (2015 – 25 אלף יח', 2016 – 38 אלף יח', 2017 – 40 אלף יח'), ובשאיפות של ראשי רשויות להכפיל את אוכלוסייתן, לא אחת ללא התחשבות בנושא התשתיות. עובדה זו מעלה חשש כבד לגורל הסביבה שכן תוספת בנייה משמעותה, עלייה בכמות השפכים, אך גם צמצום בכמות השטחים חקלאיים אליהם מסולקים השפכים המטופלים. מכאן, שאי טיפול נכון בשפכים אלה משמעותם פגיעה קשה בסביבה, בנחלים ובים ופגיעה בבריאות ובאיכות החיים של כולנו.

מכונים לטיהור שפכים (מט"ש)

אמנם מוסדות התכנון אינם מאשרים בניית פרויקטים שאין להם פתרון ביוב, אך קיים חשש שבעקבות הרצון לספק את הביקוש ולהוריד את המחירים עקרון זה יחדל מלהישמר, כפי שאכן קרה לא אחת.

מפעל השפד"ן – המטפל בשפכי גוש דן (כשליש מכלל השפכים במדינה) נמצא בקצה גבול יכולת הקליטה שלו, אך למרות זאת תכניות להרחבתו מתעכבות. (ספיקת התכן של השפד"ן היא 400,000 מ"ק ליום. הספיקה היומית הממוצעת של השפכים הגולמיים ב-2016 עמדה על כ-370,000 מק"', 92% מספיקת התכן. במהלך 2016 היו 34 ימים בהם הספיקה עלתה מעבר לספיקת התכן והגיעה לכ-510,000 מק"י. בחודש דצמבר 2016 נרשמו סה"כ 10 ימים בהם עלתה הספיקה היומית על ספיקת התכן, שמונה מהם בשני מקבצים רצופים של 4 ימים כ"א). כתוצאה מכך, בכל גשם נאלץ השפד"ן להזרים לים שפכים גולמיים הגורמים לזיהום חופים. לא רק זאת. היעדר שטחי חלחול, שהם חלק מתהליך הטיפול של השפד"ן, גורם להזרמת עודפי הקולחים לים. אם השפד"ן לא יורחב בשנים הקרובות ולא יאותרו שטחי חלחול חדשים, תגרם פגיעה אנושה לסביבה לנחל שורק אליו מוזרמים השפכים, לים ולמתקן ההתפלה שכבר כיום נאלץ להיאבק בזיהום.

מט"ש דרום שרון מזרחי – מזרים לירקון ולים שפכים וקולחים ברמת טיהור ירודה עקב חיבור ישובים (בהוראת משרדי הממשלה) מעבר ליכולת הקליטה שלו. השלמת המט"ש אמנם צפויה בקיץ 2018, אך מקרה זה צריך לשמש כפעמון אזהרה גם למתקנים אחרים.

מט"ש קולחי השרון – תוכנן לספיקה של 8,300 מק"י, כאשר בפועל הספיקה הנכנסת היא 13,000 מק"י בממוצע (2015). במתקן מופעלת מערכת טיפול שלישוני להשבה חקלאית בלתי מוגבלת שאינה  עומדת בעומס, והתוצאה היא קולחים באיכות שניונית בלבד. כיום קולחי מט"ש קולחי השרון מוזרמים למאגר תל יצחק אשר נמצא באחריות מועצה אזורית חוף השרון. ממאגר תל יצחק מסופקים הקולחים להשקיית פרדסים וגידולי שלחין. ישנם עודפי קולחים שלא ניתן להעביר למערכת הקולחים האזורית השלישונית ועודפי הקולחים מוזרמים לסביבה.

מט"ש נהרייה – זקוק כבר היום לשדרוג דחוף. ספיקת התכן היא 22,500 מק"י, אולם נמדדו גם ספיקות של למעלה מ-30,000 מק"י. . תוכנית הגג של משרד האוצר ומשרד השיכון מאפשרת תוספת של 11 אלף יחידות דיור בשנים הקרובות. אי שדרוג המט"ש יביא לקריסת המערכת כולה.

מט"ש חדרה – שדרוג המט"ש משניוני לשלישוני ניתקל בקשיים בעקבות חוסר הסכמות בין השותפות למט"ש. אי השדרוג ימנע יישום תוכניות בנייה וזיהום נחלי הסביבה בעיקר בחורף (צלול דורשת להתנות סיוע מדינה לשדרוג המט"ש בהכללת ג'סר א-זרקה בתאגיד).

שפכי ירושלים – כרבע משפכי הבירה זורמים לנחל קדרון. יש לזרז באופן דחוף את הפתרון לשפכים אלה ולמנוע אישור תוכניות בנייה עד להשלמת הפתרון.

המלצות "צלול":

  1. על וועדות התכנון להמשיך במדיניות של אי-מתן היתרי בנייה לפרויקטים שאין להם פתרון ביוב.
  2. על משרד האוצר ומשרד השיכון להתנות אישור של הסכמי הגג בקיומם של פתרון ביוב, שדרוג הצנרת הישנה (במקומות רבים בארץ פועלת צנרת בת 50 שנה ומעלה), הפרדה בין ביוב וניקוז והקמת מאגרי קולחים.
  3. על רשות המים לדרוש מהרשויות ומהתאגידים לשדרג את צנרת ההולכה הישנה.
  4. על וועדת חריגים, באחריות המשרד להגנת הסביבה, (מאפשרת הקלות למט"שים במעבר משניוני לשלישוני), להקשיח את עמדותיה ולדרוש עמידה בלוחות זמנים. הדברים אמורים במיוחד על רקע המחסור במאגרים.

 

 

מחסור במאגרים – בזבוז מים וזיהום הסביבה

כחלק ממדינות משרד האוצר לתמוך אך ורק בהקמת מאגרים אזוריים, במהלך חמש השנים האחרונות לא נבנו בארץ מאגרי קולחים חדשים וזאת התוצאה מכך היא מחסור  בנפח אגום של כ-40 מיליון מ"ק הזורמים לנחלים ולים, תוך בזבוז מים יקרים וזיהום הסביבה. אמנם לאחרונה, ובאיחור רב, אישרה מועצת רשות המים תקנות חדשות, ותקצבה הקמת מאגרים ברמת מנשה, ניצנים, פלמחים ואייל, אך מדובר בחלק קטן בלבד מהדרוש. משמעות הדבר היא המשך הבזבוז והזיהום גם בשנים הקרובות.

המלצות צלול:

  1. על רשות המים לפעול להדבקת הפער בהקמת המאגרים ולמנוע את המשך הזרמת הקולחים לסביבה ולים.
  2. על רשויות התכנון להתנות אישור תוכניות בנייה בכושר איגום.
  3. על רשות המים לשפר את הקישוריות בין המאגרים, עובדה שתאפשר לנייד קולחים למקומות בהם קיים מחסור, במקום להזרימם לסביבה.
  4. על רשות המים והמשרד להגנת הסביבה לקדם לפעול לשינוי חוק המים כך שיאפשר להטיל היטלי הזרמה גם על בעלי צווי הרשאה להזרמה לנחל (בדומה להיטלים המוטלים על המזרימים לים). היטל יהפוך את ההזרמה לסביבה ללא כדאית ויעודד מציאת פתרונות חלופיים.

 

נגר עירוני – בזבוז, זיהום ופגיעה ברכוש

על-פי הערכות רשות המים, כבר כיום מייצר המרחב העירוני בארץ כ-40 מיליון מ"ק מי נגר עירוני בממוצע בשנה, הזורם לים באמצעות כ-260 נקזים הממוקמים לאורך החופים. כמות זו עתידה לגדול בעקבות הציפוף הרב, הקיטון בשטחים הפתוחים, אך גם בעקבות שינוי האקלים הגורם לגשמים חזקים למשך זמן קצר, לאחר תקופות יובש ממושכות. בימי הגשם הראשונים, נגר זה מזוהם באשפה, בדלקים ובשמנים, בהפרשות בעלי חיים ובחיידקים וגורם לפגיעה קשה בסביבה החופית. מינהל התכנון במשרד האוצר אמנם יזם לאחרונה פרויקט לכתיבת הנחיות לניהול נגר עירוני, אך עד שהנחיות אלה יושלמו יעבור עוד זמן רב, כאשר בינתיים נבנות ברחבי הארץ עוד ועוד שכונות חדשות, שאינן מתמודדות עם נושא זה, עובדה הגורמת לפגיעה ברכוש פרטי וציבורי, לזיהום החופים והים ולבזבוז מים יקרים.

המלצות "צלול":

  1. על השירות המטאורולוגי והשירות ההידרולוגי לפרסם מפות של עוצמות גשם וכמויות הנגר בשיטת חישוב אחידה. היעדרן של מפות אלה ושיטות החישוב השונות גורם למתכננים לקבל החלטות שגויות עוד בשלב התכנון.
  2. על התחנה לחקר הסחף במשרד החקלאות לעדכן את מפת הקרקעות ולפרסם טבלה הכוללת תכונות פיזיקליות של הקרקע. מיפוי חלקי נערך בשנות ה-70', כאשר מאז המצב בשטח השתנה לחלוטין.
  3. יש לכלול בחוק התכנון והבניה דרישה לערוך סקר גיאו-הידרולוגי לפני התהליך התכנוני, ולא בסופו, כמקובל כיום. הסקר יקבע היכן נמצאים המקומות הרגישים להחדרת מים והיכן החלקים הפחות רגישים.
  4. בשכונות ותיקות ובתוכניות פינוי בינוי, יש לאכוף את תקנות צנרת המחייבות ניתוק החיבורים בין הניקוז לבין הביוב, תוך הטלת קנסות על חיבורים אסורים (האכיפה היא באחריות הרשויות והמשרד להגנת הסביבה).
  5. על המדינה להתנות מתן היתרי בניה לשכונות חדשות ולשכונות מתחדשות בקיום פתרונות לצמצום הנגר העירוני, תוך הטלת חובה על המתכנן לקבוע את הפתרון לכך בהתאם לתנאי השטח וסוג הפרויקט, תוך הסתייעות בסל הפתרונות שמציעה המדינה.
  6. יש לשקול מתן הנחה מהיטל תיעול (כיום 10 שקלים לכל מ"ר מגרש ו-20 שקל לכל מ"ר בניה) לבעל הנכס שיוכיח שהוא מקים תשתיות המונעות את החיבור למערכת הניקוז העירונית (מרזבים מתקדמים, גינה מחלחלת, מאגרי מים ועוד). מנגד, על בניין חדש הכולל מרתפים וחניות הבנוי עד לגבולות המגרש ואינו מאפשר למי הנגר לחלחל לקרקע, יש להטיל היטל תיעול גבוה יותר, שיבטא את תוספת הנטל על המערכת העירונית. עובדה זו תגרום לקבלנים לשקול אימוץ אמצעים לטיפול בנגר ולרכשי הדירות לדרוש אותם מהקבלנים.
  7. יש לשקול להתיר הזרמת נגר רק לאחר שהרשות תציג תכנית לצמצום כמותו ולשיפור איכותו. יש להניח, שהצעה מסוג זה תתקל בהתנגדות, בדיוק באופן שבו התקבלה ההצעה להטיל חובת היתר הזרמה על מפעלים המזרימים מזהמים לים.
  8. על הרשויות המקומיות מוטל לחייב את הקבלנים לעמוד בעקרונות תכנון משמר מים (תר"ם), לעודד הקמת גגות ירוקים (קולטים 40% מהמים), לעודד גינות קולטות גשם ולשמור מספיק מקום לפארקים וגינות לחלחול מים, למנוע חיבור מרזבים למערכת הביוב ולקנוס את העבריינים, לסלול כבישים ומדרכות מחומרים החדירים למים, לבצע סקרים לאיתור חיבורים בלתי חוקיים בין מערכות ביוב ומערכות ניקוז ולקנוס מפעלים המזרימים לרחובות נגר מזוהם באמצעות מרזבים ולעודד הקמת ביופילטרים המחדירים את המים לקרקע לאחר טיפול במזהמים. עוד מוטל על הרשויות להגדיר נהלי תחזוקה למערכת הניקוז הכוללים ניקוי נרחב של העיר מפסולת לפני הגשם הראשון, ניקוי סבכות, ניקוי רחובות מבדלי סיגריות ומגללי כלבים להתקין מלכודת פסולת על פתח הנקזים העירוניים כדי למנוע את הגעתה לים.

 

נגד ביטול התאגידים

 

בשנים האחרונות נשמעים לא מעט קולות מצד הרשויות המקומיות וחברי כנסת מסיעות שונות, הקוראים לביטול חוק התאגוד והחזרת ניהול משק המים לרשויות המקומיות. לדעת "צלול", הקמת התאגידים היטיבה עם משק המים. התאגידים תורמים למניעת בזבוז מים ולמניעת פחת מים, תורמים למניעת זיהום הסביבה ומי התהום בשפכים, אפשרו עמידת הרשויות בתקנות בריאות העם, מאפשרים התרת חסמים פתרון ביוב היווה תנאי לפיתוח, הגדלת היצע הדיור, וכן מאפשרים קידום פרויקטים בתחום הביוב, שספק אם ניתן היה לקדמם. החזרת הגלגל לאחור, והשבת תחום המים והביוב לטיפול הרשויות משמעותו נזק כלכלי, סביבתי ואקולוגי רב. יחד עם זאת מסכימה "צלול" לטענה לפיה יש לצמצם את מספר התאגידים, לייעל את עבודתם ולשפר את הרגולציה.

 

 

המלצות צלול:

  1. כדי להשיג התייעלות וחסכון בהוצאות אין צורך לשנות את מבנה משק המים, אלא יש לצמצם את מספר תאגידי המים ולחדול מהשיח של ביטול התאגידים – מהלך שהוא בלתי אפשרי ואינו נכון בשל סיבות כלכליות, חשבונאיות וסביבתיות
  2. יש לתמוך ביצירת שיתופי פעולה בין תאגידים שונים (מוקד שירות משותף, מכרזים משותפים ועוד) במטרה להפחית עלויות.
  3. בהנחה ש-25% ממחיר המים נובע ממחיר ההתפלה ו-15% מעלות מקורות, יש לפעול להתייעלות גופים אלה, עובדה שתאפשר להפחית את המחיר הבסיסי של המים (לא כולל צריכה עודפת). בנוסף, יש לפעול להפחתת מחיר האנרגיה שמשלמים מתקני ההתפלה ולהפחית במחיר הארנונה שמשלמים מט"שים, מאגרים ועוד.
  4. יש לאפשר יותר חופש פעולה לתאגידים ולהפעיל רגולציה הדוקה רק בנושאים הכרחיים כגון ביטחון מים, ניטור שפכים, ניתוק צרכנים וחלוקת דיבידנדים.
  5. יש לקבוע אמות מידה לגבי תשלומי אוכלוסיות חלשות ונזקקות (למים וחשמל). מהלך זה יסייע בהגנה על זכויותיהן של האוכלוסיות החלשות ויפחית במידה ניכרת את הטענות כלפי תאגידי המים.
  6. יש לכלול את נושא הנגר העירוני כחלק מתפקידי התאגיד.
  7. יש להעניק למשרד הפנים ולרשות המים כלים שיאפשרו להם לחייב צירוף ישוב חלש לתאגיד חזק ובכך למנוע את זיהום הסביבה. למשל, צירוף ג'סר אזרקה לתאגיד הפועל בסביבה כתנאי לסיוע לשדרוג המט"ש לשלישוני.

 

מפרץ עכו: לנקות את שטח תעשיות אלקטרוכמיות מכספית ולאסור דייג במקומות המזוהמים

במי מפרץ עכו ובדגים שבמפרץ נמדדו אחוזי כספית הרבה מעבר לתקן. מקורה של הכספית במפעל תעשיות אלקטרוכימיות, שפעל במקום בין 1956 ועד 2004. על-פי עדויות עובדים, הנהלת המפעל קברה בבורות בשטח המפעל עשרות טונות של כספית, כשבעה טון כספית בכל שנה. (בחלק מהזמן הועברה פסולת הכספית לרמת חובב). על-פי הערכה באתר טמונים בין  70 טון כספית ל-300 טון כספית וכן חומרים נוספים.

חברת דלק רכשה את קרקע המפעל, בשטח 430 דונם, מתוך כוונה להקים במקום מתקן לקליטת גז, תוך התחייבות לטפל בקרקע. המתקן לא יוקם בעקבות התנגדות רפא"ל, ובעקבות החלטת המועצה הארצית.

יעוד הקרקע כיום הוא לתעשייה. בתוכנית המתאר מ-2015 מיועדת הקרקע כעתודה למגורים ולמלונאות, כאשר בתוכנית רשום במפורש כי התכנות התוכנית היא ל"טווח הארוך מאוד".

בעקבות דרישת המשרד להגנת הסביבה ובהנחיית רשות המים, מימנה חברת דלק סקר סיכונים שבוצע על ידי חברת Environmental Resources Management שמטרתו לאתר את המקומות בהם נותרו החומרים המסוכנים ואת הדרכים לטפל בהם. הסקר הושלם לפני מספר חודשים והוגש למשרדי הממשלה. העלות המשוערת של הניקוי 30-50 מיליון שקל. רמת הטיפול קשורה ביעוד הקרקע

עמותת צלול דורשת לזרז את ניקוי הקרקע ומי התהום בחצר המפעל ובסביבתו, ללא תלות בישום תכניות הבנייה, ולמנוע בכך את המשך זליגת הכספית לים ואת המשך הפגיעה בבריאות הציבור. במקביל דורשת "צלול" לבדוק את הדגים במפרץ, לאסור דייג באזורים המזוהמים וליידע את הציבור.

בצילום: אזור התעשייה במבט מהים

 

ארגוני הסביבה לח"כ: תקנו את חוק החופים

ארגוני הסביבה, "צלול", החברה להגנת הטבע, מגמה ירוקה ואדם טבע ודין שלחו מכתב לחברי הכנסת בבקשה להצטרף להצעת חוק המעדכנת את חוק שמירת הסביבה החופית שאושר ב-2004. ההצעה אותה מקדם ח"כ דב חנין, מחייבת את הועדה לשמירה על הסביבה החופית לבדוק בתוך שנתיים, את כל התכניות הישנות שעדיין תקפות לאורך החופים. אם הועדה תמצא שתכניות מסוימות פוגעות באינטרס הציבורי, יתאפשר ניוד הזכויות הכלולות בהן למקומות אחרים, תוך הענקת זכויות בניה בשווי זהה ליזם. בתום הבדיקה, תבוטל הוראת השעה.

עד כה חתמו על המכתב 37 חברי כנסת (רשימה להלן). בין המחתימים מתנדבי "צלול" שירן, דין ואלינור.

להלן המכתב לחברי הכנסת:

 ח"כ נכבד/ה,

ארגוני הסביבה קוראים לך להצטרף להצעת חוק שמירת הסביבה החופית (בחינה ועדכון הוראת שעה).

בשם ארגוני הסביבה, אדם טבע ודין, מגמה ירוקה, צלול והחברה להגנת הטבע, אנחנו פונים אליך היום בבקשה להצטרף להצעת החוק החשובה שבנדון.

רצועת החוף של ישראל היא נכס ציבורי יקר ערך המצוי תחת איומים נמשכים, ישנים וחדשים, בין היתר בשל תכניות לבניה על החופים. בשנת 2004 עשתה הכנסת צעד חשוב ומבורך כאשר אישרה את חוק שמירת הסביבה החופית. ובאמת, החל מאותה שנה, בזכות מנגנוני הבקרה שיצר החוק, כמות תכניות הבניה הבעיתיות שאושרו בחופים הצטמצמה משמעותית. ואולם, עדיין ישנן לא מעט תכניות בניה ישנות, שאושרו לפני שנת 2004 ,כאשר המודעות לצורך בשמירת החופים טרם הפכה לנחלת הכלל. אם ימומשו תכניות אלו, יפגעו החופים ותיפגע ההנאה שיכול הציבור להפיק מהם.

בעבר, קודמה בכנסת הצעת חוק, שביקשה להקים מנגנון קבוע של בדיקת תכניות אלו ושינויין בעת שיוגשו למימוש. על הצעת חוק זו חתמו מעל 70 ח"כים בכנסת ה-19, ביניהם כמה משרי הממשלה של היום. אלא שהצעת חוק זו לא קודמה, בין היתר בשל התנגדות מינהל התכנון.

לפיכך, מצאנו לנכון להציע כיום מנגנון פשוט יותר, של בדיקה חד פעמית של כלל התכניות הישנות שעדיין תקפות לאורך החופים, בתוך כשנתיים, על ידי הועדה לשמירת הסביבה החופית. אם תמצא הועדה שתכניות מסוימות פוגעות באינטרס הציבורי, יתאפשר ניוד הזכויות הכלולות בהן למקומות אחרים, שם היזם יקבל זכויות בניה בשווי זהה. עם תום הבדיקה, תבוטל הוראת השעה.

מנגנון זה מוצע לאור ביקורת של מבקר המדינה, בדו"ח בענין השמירה על החופים מיום 13.5.8 ,שם המליץ כך: "על מוסדות התכנון לקבוע אמות מידה מפורשות בנוגע למשך תקפותה של תכנית מאושרת, וכמו כן עליהם לקבוע אם יש צורך מדי פעם בפעם לחזור ולבחון את מידת תקפותה של תכנית שגובשה לפני שנים, לנוכח השינויים שחלו מאז נקבעה". זהו בדיוק המנגנון המוצע בהצעת החוק שבנדון, שבאה להגן על האינטרס הציבורי בחופים ועל היכולת לספק את הביקוש לשטחי החוף.

אנו מבקשים ומצפים לתמיכתך בה.

בכבוד רב,

עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין, מור גלבוע, מנכ"ל מגמה ירוקה, עו"ד איריס האן, מכ"ל החברה להגנת הטבע, מאיה יעקבס, מנכ"ל צלול

החותמים על העצומה

הרשימה המשותפתדב חנין
כולנורחל עזריה
כולנואכרם חסון
ליכודנורית קורן
ליכודיהודה גליק
מחנ"ציעל כהן פארן
מחנ"צחיליק בר
מחנ"צלאה פדידה
מחנ"ציואל חסון
מחנ"צאייל בן ראובן
מחנ"צזוהיר בהלול
מחנ"צמיכל בירן
מחנ"צעמר בר לב
מחנ"צנחמן שי
מחנ"צקסניה סבטלובה
מחנ"צאיציק שמולי
מחנ"צאיתן כבל
מחנ"צמרב מיכאלי
מחנ"צאילת נחמיאס ורבין
מחנ"ציוסי יונה
מחנ"צשלי יחימוביץ'
מחנ"צסתיו שפיר
מחנ"צמיקי רוזנטל
מר"צתמר זנדברג
מר"צמיכל רוזין
מר"צעיסאווי פאריג'
מר"צמוסי רז
מר"צאילן גילאון
הרשימה המשותפתג'מאל זחאלקה
הרשימה המשותפתעבד אל חכים חאג' יחיא
הרשימה המשותפתיוסף ג'אברין
הרשימה המשותפתעאידה תומא סלימאן
הרשימה המשותפתחנין זועבי
יש עתידיעל גרמן
יש עתידמאיר כהן
יש עתידעליזה לביא
יש עתידקרין אלהרר

צפייה חובה: אלקין, הגודל כן קובע

קבוצה של מגני ים צילמה בחוף הרצליה סרטון מחאה הקורא לשר להגנת הסביבה, זאב אלקין, לציית לחוק ולהרחיב את חוק הפקדון כך שיחול גם על בקבוקי משקה של גדולים (מעל 1.5 ליטר).

לצפייה בסרטון

לחתימה על העצומה

נציגי צלול פרשו מוועדת המומחים: "לא נשמש כעלה תאנה"

עמותת צלול ועיריית חיפה הודיעו על פרישתן מהוועדה הבטחונית שכונסה במטרה לגבש פתרון לסוגיית יבוא האמוניה בעקבות סגירת המכל. הנציגים הודיעו שהם מסרבים לשמש כעלה תאנה לוועדה שתוצאת דיוניה היו ידועים מראש.

במכתב ליו"ר הוועדה, סגן ראש המל"ל איתן בן דוד, כתבו צלול ועיריית חיפה: נציגי עיריית חיפה ועמותת צלול הגישו היום את התפטרותם מהועדה לבחינת חלופות לייבוא אמוניה וזאת בשל טענות קשות על התנהלות הועדה. בין היתר, אי מתן אפשרות להציג חוות הדעת ותרחישים מגורמים שהינם קריטיים לגיבוש המלצות ומסקנות הוועדה, ואי קבלה של דו"ח סיכונים בינלאומי של חברת D.N.V (מהחברות המובילות בעולם בניהול סיכונים). מאחר והועדה קבעה את מסקנותיה עוד בטרם נתכנסה ומאחר ולא התקבלו תמלילים מפורטים של כל דיוני הועדה, הוחלט בעירייה ובעמותת צלול לפרוש מהועדה. במכתב ההתפטרות נטען, כי אי מתן האפשרות לקבלת והצגת המידע המלא והמקיף בפני חברי הוועדה, עלול להביא לקבלת החלטות  שגויות שתוצאתן סיכון חיי אדם ופגיעה בבטיחות ובטחון הציבור.

וועדת המומחים הוקמה בעקבות דרישת "צלול" ועיריית חיפה. על הוועדה הוטל לדון בחלופות ליבוא האמוניה מההיבט הבטחוני. בפני הוועדה הונחו שלוש הצעות – יבוא אמוניה באוניה בנפח 2,400 טון, שלה מתנגדות עמותת צלול ועיריית חיפה, יבוא אמוניה באיזוטנקים בנפח של 12.5 ויבוא משולב הכולל אוניה שתעגון בחיפה ואיזוטנקים שיגיעו לנמל אשדוד.

עמותת צלול ועיריית חיפה מתנגדות לאונית אמוניה בטענה שמדובר במפגע חמור/ האוניה תעגון באופן קבוע בנמל ותשמש כמטרה מדוייקת לטילי החיזבאללה. לדעת "צלול" מוטב ליבא אמוניה באמצעות איזוטנקים לחיפה ולאשדוד וגם זאת כפתרון ביניים עד להקמת פתרון הקבע שהוא מפעל ליצור אמוניה.

בית המשפט העליון קבע בסוף יולי 2017 בפסיקה היסטורית, כי מכל האמוניה המסוכן של חיפה כימיקלים ירוקן עד ה-17 בספטמבר 2017. בכך בא הקץ לאחד המפגעים הסביבתיים והבטיחותיים הקשים ביותר בארץ – מכל ובו 12 אלף טון אמוניה, גז רעיל וקטלני, שפעל במשך 30 שנה, ללא היתר בנייה וללא רשיון עסק, באזור המאוכלס בצפיפות החשוף לרעידות אדמה ולנפילת טילים, תוך סיכון חייהם של מאות אלפים, נסגר ורוקן.

לקריאת ההסטוריה של המאבק במכל לחצו כאן

השפד"ן ממשיך לזהם את הים. "צלול" דורשת פתרון

השפד"ן, מכון טיהור השפכים הגדול של גוש דן, מזרים בכל יום כ-60 אלף מ"ק קולחים ברמת טיהור נמוכה (שניונית) לנחל שורק ולים. הקולחים גורמים לזיהום הנחל, לזיהום הים ולפגיעה ישירה במתרחצים ובגולשים.

הסיבה להגלשה היא צמצום בשטחי החדרת הקולחים של השפד"ן ובהיעדר כושר האיגום של הקולחים. רשות המים אמנם אישרה לשפד"ן להקים מתקני טיפול, אך עד שאלה יוקמו יעבור עוד זמן רב ובו ימשך הזיהום. לא רק זאת, לאור הגידול בכמות האוכלוסיה באזור המרכז והכוונה לחבר לשפד"ן עוד ועוד ישובים ובראשם הרצליה ובעתיד גם כפר סבא, התופעה רק תלך ותחריף.

עמותת צלול דורשת מרשות המים ומהנהלת השפד"ן לזרז את הקמת מתקני הטיפול, להכשיר עוד שטחי חלחול ולהימנע מחיבור עוד ערים ושכונות לפני השלמת מתקנים אלה. לא יתכן שהטבע ימשיך לשלם את מחיר הפתוח חסר הרסן ואת מחיר התכנון הלקוי של המתקנים.

כותבים לאלקין: דורשים פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים

עיצוב: ולדה זלנין

 חוק השקיות שיזמה "צלול" הביא לצמצום צריכת שקיות הפלסטיק הנשלכות להטמנה יחד עם האשפה שלנו ולצמצום מספר השקיות המתגלגלות בשטחים הפתוחים ובחופים. בימים אלה נאבקת "צלול" במטרה למגר את זיהום  בקבוקי הפלסטיק בים ובחופים, באמצעות דרישה מהשר להגנת הסביבה, זאב אלקין, להרחיב את חוק הפקדון גם על הבקבוקים הגדולים ולגרום בכך לאיסופם המלא מהשטחים הפתוחים והחופים. 

עזרו לנו באמצעות שליחת מייל, בנוסח שלהלן, לשר להגנת הסביבה בדרישה להחיל את חוק הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים. כל שעליכם לעשות הוא להעתיק את נוסח המכתב שלהלן  ולשלוח אותו לשר אלקין לכתובת:

 Zelkin@knesset.gov.il

 sar@sviva.gov.il

כל מייל שיגיע לשר מגדיל את הסיכוי להרחבת חוק הפיקדון ולהוצאת הבקבוקים המזהמים מהסביבה שלנו.

לכבוד

ח"כ זאב אלקין, השר להגנת הסביבה

כבוד השר,

ידוע לי, כי בימים אלה ממש, אמור כבוד השר  להודיע על הרחבת חוק הפיקדון ועל החלתו גם על בקבוקים גדולים (מעל 1.5 ליטר).
הסביבה ובריאותה יקרים  לי, ולכן מחובתי לבקש ממך לעשות את המוטל עליך על-פי חוק, להרחיב את החוק ולמנוע בכך את המשך זיהום הסביבה, הנחלים, החופים והים החשובים לי מאוד.
כבוד השר, בקבוקי משקה הם מוצר ייחודי, שאינו דומה  לשום מוצר אחר. אנחנו לוקחים אתנו את הבקבוקים לכל מקום ובעיקר לטיולים ולחוף הים, כאשר למרבה הצער, חלק גדול מהציבור משליך את הבקבוקים הריקים וגורם בכך לנזקים סביבתיים קשים.
הטלת חובת פיקדון על הבקבוקים הקטנים גרמה לכך שהם נעלמו כמעט לחלוטין מהשטחים הפתוחים ומחופי הים (80% איסוף). הטלת פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים תגרום לתוצאה דומה.
תאגיד המיחזור אל"ה מנסה לשכנע את הציבור ואת כבוד השר, כי האיסוף באמצעות המחזוריות יעיל ועומד על 60%. המציאות מוכיחה אחרת. עובדה המחייבת את הרחבת החוק באופן מידי. כל דחייה של ההודעה על הרחבת החוק משמעותה עבירה על החוק.  חשוב לי להדגיש, כי ידוע לי, שגם מדינות שיש בהן חוק אריזות, אימצו חוק פיקדון על בקבוקים, לאחר שהבינו שמדובר במוצר ייחודי, שאין שום דרך אחרת לטפל בו.
אנו סומכים עליך שתקבל את ההחלטה הסביבתית, הכלכלית, החוקית והציבורית הנכונה שתגרום לאיסופם היעיל של הבקבוקים ולהיעלמם מהנוף שלנו.

בכבוד רב, ובברכה